הרבה כבר נכתב לגבי הצעת החוק של ח"כ ישראל חסון אשר זכתה לכותרת הארוכה "הצעת חוק אחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט על דברי הגולשים המגיבים באתריהן", וכמעט כל המגיבים תקפו את הצעת החוק - ואת ח"כ חסון - בתקיפות ובזלזול.

"המומחים" ו"הפרקטיים" ציינו שהחוק לא מעשי ואף "קטסטרופלי". אחרים סתם השתלחו באישיותו של חסון.

למעט הדוגמנית לא נראה לי שנתקלתי במישהו שתמך בחוק.

ונשאלת השאלה: למה? למה אנשים כל כך מתנגדים לחוק הזה? האם באמת זה כל כך נורא לדרוש מאנשים לעמוד מאחורי המלה שלהם? האם באמת "זכות כל אדם" ללכלך על כל מי שבא לו? האם לאנשים אין זכות להגן על שמם הטוב? האם אנשים באמת מוכנים למצב בו כל אחד יכול לפרסם שקרים על חשבונם, ואין להם יכולת להתגונן?

מאד נוח להגיד "גם ככה אף אחד לא מתייחס למה שכתוב באינטרנט, אז למי אכפת מה כתוב", אבל העובדה היא שכשכותבים את זה עלינו - זה מאד מכעיס, מאד פוגע, וגרוע מכל: אין לנו שום דרך להפריך את השקרים, ואין לנו שום דרך לחייב את מפיץ השקרים להוכיח את דבריו.

גדולתה של רשת האינטרנט היא שהיא מאפשרת לאנשים לשפוך את ליבם באנונימיות מוחלטת, ובכך לפרוק את אשר על ליבם מבלי להיחשף. עולם הבלוגים הפורח הוא רק דוגמה אחת נפלאה לעוצמה שבאינטרנט.

אדם אשר מנצל את האנונימיות שבאינטרנט על מנת לכתוב על אהבותיו, על תקוותיו, על תסכוליו, על תשוקותיו - אין לו סיבה לחשוש מחשיפה - ואין סיבה שתהיה לו סיבה לחשוש מחשיפה.

אדם אשר מנצל את האנונימיות שבאינטרנט על מנת להשמיץ אנשים אחרים ואינו בורר מלים - צריך לחשוש מחשיפה - וראוי שתהיה לו סיבה לחשוש מחשיפה.

וכמו שאומרים - "מלה בסלע - שתיקה בתרי" - ואם אין לך משהו טוב לומר, אולי עדיף שלא תאמר כלום.