מי שעוקב אחרי בפייסבוק, או סתם מכיר אותי "מחוץ לבלוג", יודע שכבר די הרבה זמן אני לא בארץ. מי שמכיר אותי יודע גם שזה לא ממש חריג.

בשש (ומשהו) השנים האחרונות ביקרתי בארה"ב 14 פעמים, בתקופות שנעות בין 40 שעות (נחיתה בבוקרו של יום והמראה חזרה בערבו של המחרת) ועד שלשה חודשים (פעמיים).

ועם זאת, הפעם זה כן חריג, כי אם בעבר חזרתי (או חזרנו - בהתחלה לבד, אחרי זה וונדי ואני, אחרי זה וונדי, ליאת ואני, ובשנה שעברה כבר היינו ארבעתנו - וונדי, ליאת, יונתן ואני) תמיד בסופם של שלשה חודשים, מוגבלים ע"י אישור הכניסה הזמני, המוגבל בשלשה חודשים, הפעם אנחנו פה לתקופה ארוכה יותר. שלש שנים, ליתר דיוק.

בשנה שעברה הגענו לפה, לאטלנטה, באמצע ספטמבר, לתקופה של שלשה חודשים. אלו היו חודשים עמוסים בעבודה, אבל בניגוד לשגרת העבודה הרגילה שלי בארץ, פה הרגשתי סיפוק. עסקתי בדברים אחרים, עבדתי עם אנשים ופחות עם דו"חות, ובעיקר - היתה לי אפשרות למנוע תקלות ולא רק לתקן אותן בדיעבד. כל הדברים האלה רק הדגישו את התסכול שחשתי בארץ, תסכול שנבע מעיסוק קטנוני ב"איפה טעינו" ולא ב"איך זה עוזר לנו למנוע את התקלה הבאה". זה הגיע למצב כל כך מגוחך, שכשביקשתי זמן לבצע בדיקות של הקוד שהמתכנתים שלנו כתבו (Code Inspection, למי שמכיר) אמרו לי שאין זמן בשביל זה, וחשוב שאני אתמקד ביצירת הדוח העוסק באיתור שורשן של תקלות שכבר אותרו (Root Cause Analysis - RCA), רבות מהן בגרסה הקודמת והלא רלוונטית. בסופו של דבר התחלתי לבצע את הבדיקות הנ"ל בזמני הפרטי, בשעות הלילה, רק כדי לגלות מאוחר יותר שההנהלה החליטה שהתקלות שאיתרתי אינן מספיק חשובות, ובשלב מאוחר יותר אותן תקלות דווחו על ידי הלקוח. את דו"ח ה-RCA שהגשתי אף אחד לא קרא, אחרת היו נתקלים בהערות ששתלתי בו, בהתייחסות צינית לעובדה שאני מפיק דו"ח שאף אחד לא ייקרא...

בכל מקרה, כך הגעתי לאטלנטה באמצע ספטמבר, ממורמר מהמצב בארץ, ומבסוט מהמתרחש פה, וכנראה שגם ההנהלה המקומית היתה מרוצה, כי לקראת סופם של אותם שלשה חודשים, הציעו לי להישאר. לקחתי לעצמי זמן לחשוב, וזמן קצר אחרי החזרה לארץ ולשגרה הרעה - שבינתיים הפכה לגרועה עוד יותר עם מנהל חדש שההבנה שלו את הלקוח, כוחו וצרכיו עמדה ביחס הפוך לנכונות שלו לשמוע את בעלי הניסיון, הודעתי לגורמים הרלוונטיים שאני מעוניין ואף אשמח לעבור לארה"ב, ל-Relocation קצוב בזמן.

משם הדברים כבר התגלגלו, דרך בירוקרטיה, השגרירות האמריקאית וקבלת הויזה המיוחדת, ודרך התארגנות בבית, השכרת הדירה, אריזה וכו', ובסופו של יום - השני ביוני - מצאנו את עצמנו ארוזים, עייפים, וצועדים אל המטוס. את בוקרו של השלישי ביוני כבר פגשנו בשדה התעופה Hartsfield-Jackson באטלנטה, ג'ורג'יה, ארה"ב - Home of the Braves.

כמעט חודשיים בילינו במלון בסמוך למשרדים של AT&T, הלקוח עבורו אני עובד במסגרת עבודתי באמדוקס. מדובר בלקוח מעניין מאד, מאתגר מאד, גדול מאד, וחזק מאד. הקטע הזה, גם אם הוא סטירי, אומר הרבה על ההיסטוריה של הלקוח הזה, שהיה ונשאר חברת הטלפוניה האמריקאית הראשונה, הראשית והגדולה מכולן. עם מעל 70 מליון לקוחות סלולריים ועוד כמה מליוני לקוחות טלפון קווי, אינטרנט וכבלים - הלקוח הזה מציב אתגרים לא קלים, אבל כשמם הם - מאתגרים ומעניינים.

בכל מקרה, כאמור, בילינו כמעט חודשיים במלון (על חשבון הברון דה-אמדוקס), תוך שאנחנו שוקעים לתוך הבירוקרטיה האמריקאית. בתור התחלה - אי אפשר לעשות כלום פה בלי Social Security Number (SSN) שזה אומר שאי אפשר להוציא כרטיס אשראי, רשיון, לשכור בית, או להתחבר לאינטרנט. עוד פחות מזה אפשר לעשות בלי Credit Score שזה בעצם "היסטורית התשלומים" שלך, דבר שנצבר במשך חודשים. בגדול - אי אפשר לקנות בתשלומים, ואפשר להוציא כרטיס אשראי מוגבל ביותר - אם אין לך Credit Score. מצד שני, כדי לבנות לך היסטורית תשלומים אתה צריך לבצע קניות, לעמוד בתאריכי התשלום, ובגדול להיות ילד טוב, במשך לפחות חצי שנה, אחרת יהיה לך "ציון" נמוך - ולא תוכל להשתמש בכרטיס האשראי ולא תוכל לקנות בתשלומים. שזה אומר, במשפט אחד - אתה צריך לקנות היום כדי שתוכל לקנות מחר. ומה אם אין לך כסף ברגע זה? תחזור מחר.

מצחיקה, אבל לא באותה מידה, מערכת התשלומים האמריקאית. בתור התחלה - משכורת, למי שמקבל, מקבלים פעמיים בחודש. זה נובע מכך שבארה"ב פשוט אין דבר כזה אוברדרפט, והבנק פשוט לא ייתן ל, או לחברת האשראי (או מי שלא יהיה) למשוך כסף מחשבונך אם אין מה למשוך ממנו. כפועל יוצא מזה - אם ספק שירות כלשהו (אינטרנט, טלפון וכו') איחר בשליחת החשבונית מעבר לזמן קצוב - אתה תהיה פטור מתשלום, כי הם היו מחויבים לאפשר לך מספיק זמן מראש, להיערך לתשלום - ואוברדרפט הרי זו לא אופציה. מערכת התשלומים הזו ממשיכה בכך שאם בארץ כמעט כל שירות הכרוך בתשלום קבוע יחייב אותך בכרטיס אשראי, פה צ'קים הם המלך, המלכה, ויורשי העצר גם יחד: כל חשבונית תכלול כתובת למשלוח תשלומים (אפשר גם במזומן!) וכמעט לכל חשבונית תצורף מעטפה למשלוח התשלום. אפשר לשלם בכרטיס אשראי, אבל לרוב תצטרך לשלם עמלה שיכולה להגיע ל-5 דולרים (לא הרבה, לא ממש מעט). אפשר לבקש שהחיוב ירד אוטומטית מחשבון הבנק או כרטיס האשראי - אבל כאמור - צריך לבקש, ולפעמים גם זה עולה כסף. בסופו של יום, גם כאשר מגיע תדפיס כרטיס האשראי שלך - לא מדובר ב"לידיעה בלבד" - ועליך החובה לשלם את חשבון האשראי מחשבון הבנק, ואיחור כרוך בקנסות גדולים, ובפגיעה בדירוג האשראי שלך...

הקיצר, בשלשת החודשים שחלפו הספקנו להתגבר על שלל המכשולים הבירוקרטיים - שכרנו בית (בית, לא דירה, ובמחיר שלא עולה על רבע השכר החודשי) חמוד עם חצר ענקית, הוצאנו רשיונות נהיגה מקומיים, קנינו רכב, והילדים כבר הולכים לגן. יונתן אמנם לא מדבר באופן רשמי, אבל הוא כבר אומר מאמי, אבא, תודה, ואמן. ליאת, כמובן, הרבה יותר מתקדמת, ואם אנחנו לא מבינים אותה לפעמים זה בעיקר כי אם עד עכשיו ניסינו כל פעם להבין אם היא מדברת בעברית, אנגלית או צרפתית - עכשיו גם הספרדית נכנסה למשוואה, וחוץ מזה שהגברת הקטנה מבקשת לפעמים "Ayúdame" (עזרו לי, בספרדית), היא גם יודעת לספור עכשיו עד 10. בספרדית. בנוסף על עברית, אנגלית וצרפתית שהיא כבר ידעה. ולכו תשכנעו אותי עכשיו שאי אפשר ללמוד כלום מהטלויזיה. חוץ מזה, ליאת גם התחילה לברך (לרוב סתם ככה, כי זה מה שלימדו אותה בגן), ואפילו עושה את זה יפה - ויונתן (עם כל השנה ושלשה חודשים שלו) עונה "אמן" כמו צדיק הדור

הבית ששכרנו נמצא בעיר Dunwoody, פרבר של אטלנטה, ומקום היוולדו של ראיין סיקרסט, איש הרדיו והטלויזיה הנודע. אנחנו שייכים לקהילת Ariel, שזה גם משהו מיוחד - כל נושא הקהילה. בארץ אתה הולך לבית הכנסת, ולפעמים אתה גם הולך לשיעור או שניים, לפעמים אפילו בקביעות. בארה"ב היהדות מתנקזת לבית הכנסת או לבית הספר, ולכן הקהילה משמעותית הרבה יותר. זה מתחיל בהיכרות הדוקה יותר עם חבריך לתפילה, זה ממשיך מהקידוש אחרי התפילה בשבת, ועובר - אך לא מסתיים - בביקורים הדדיים וארוחות שבת משותפות. בקיצור - זה ממש הקיבוץ הדתי, רק בלי הקיבוץ. אה, ואנחנו גם חברים ב-MJCCA, שזה מעין מתנ"ס יהודי ענק, שמכיל אודיטוריומים, חדר כושר, בריכות, בית ספר, מסעדות, מגרשי משחקים, מגרשי טניס, כדורסל, כדורגל, כדור-בסיס ועוד - וכל זה תחת הכותרת Jewish Community Center. לא מקבלים רק יהודים, אבל הכותרת היהודית - והאווירה - מורגשת.

בקיצור, אנחנו חיים את החיים האמריקאים, שהם חיים טובים מאד כשאתה עובד (ורעים מאד אם אתה מובטל), ונהנים. יש לנו עוד ארבעה קרטונים לפרוק, שזה בערך 2.5 אחוז מסך הקרטונים שהבאנו מהארץ במכולה (שהגיע חודשיים אחרינו), וזה אומר שאנחנו "כמעט שם". אם אני לא אהיה עייף מדי מחר, בגלל שאני יושב באמצע הלילה וכותב את המגילה הזו, מחר בטח גם הקרטונים האלה יהיו מאחורינו, ואז אני אוכל להתפנות סופית להינות מימי ראשון החופשיים שלי - דבר שפשוט לא קיים ופשוט חסר באופן מדהים בארץ. אני נוטה להאמין שאם היו עובדים בארץ כמו פה - בימים שני עד שישי, דתיים היו נהנים הרבה יותר מהשבת, כי הם לא היו בלחץ של לישון בשבת (כי זה היום היחיד שאפשר), ויותר מבלים זמן ביחד, במסגרת המשפחה, ואולי גם הקהילה הייתה קמה לתחיה... מה שכן, אם החילונים היו מבינים כמה שאנשים צריכים את השבת כדי לנוח, ולא מתעקשים לעבוד - גם הם היו מרוויחים, אבל זה כבר נושא אחר.

אז מה התוכניות לעתיד? דבר ראשון, לעבור את החגים. השבוע ראש השנה (איך כבר הגיע??), בשבוע הבא יום כיפור, ואחרי זה כבר סוכות, ולראשונה - יש לי חצר פרטית לבנות בה את הסוכה, והבעיה היחידה (חוץ מזה שעוד לא קניתי סוכה) היא שכמעט כל החצר מוצלת ע"י עצים עצומים והסוכה צריכה להיות מתחת לכיפת השמיים... נראה לי שמצאתי פינה כשרה, ואני תוהה אם הסנאים - שמסתובבים בכל עבר - יבואו לבקר אותנו בארוחות החג...  אחרי החגים תתחיל השגרה האמיתית, עדיין עם הרבה עבודה, אבל אני לא מוטרד. בינתיים כבר עברו שלשת החודשים הראשונים, וונדי יכולה להשיג רשיון עבודה, ונראה מה נעשה בכיוון. כרגע, ברוך ה', המשכורת שלי מחזיקה אותנו לא רע בכלל, אבל הייתי שמח לתגבור - שיעזור לסגור את המשכנתא שנשארה בארץ, וממשיכה לתקתק. הילדים ימשיכו בגן, ויעשו חיים.

כששואלים אותי לכמה זמן באנו אני אומר שלש שנים, עם אופציה להארכה. בגדול, מי שרוצה להישאר יותר - צריך להאריך את הויזה. אחרי חמש שנים צריך כבר לעבור תהליך של Localization, שמשמעותו קבלת Greencard (תהליך יקר מאד, אגב) ואובדן חלק מהזכויות הניתנות בתור עובד Relocation. כשאנשים מגחכים ואומרים שאנחנו נישאר ליותר מחמש שנים אני אומר שמתוך היכרות עם אנשים שעברו את זה לפני אני מחלק אותם לשתי קבוצות: אלו שאמרו שהם באים לשלש חזרו אחרי חמש שנים או פחות, ואלו שאמרו שהם באים "ונראה מה יהיה" נשארו לתמיד. אז אני אומר שאנחנו באנו לשלש שנים, כדי שלא לעבור את החמש. בכל מקרה, עברנו בינתיים שלשה חודשים מתוך שלש שנים. לא מעט, אבל גם ממש לא הרבה.

אני יודע שהדבר הכי מתבקש כרגע זה תמונות, אבל המצלמה שלנו התקלקלה כשיונתן החליק בבריכה, ואני מיהרתי להרים אותו, מתעלם מהמצלמה שהיתה תלויה לי על הזרוע, ושלא שרדה את הטבילה הקרה והרטובה. נראה מה נצליח להוציא מהמצלמה של הטלפון, או שנעדכן כשנקנה מצלמה חדשה. בכל זאת, אמריקה - ארץ המציאות הבלתי מוגבלות...

בשלב זה, מכיוון שהלילה מתקצר והולך - אני אגיד לכם בוקר טוב, אגיד לעצמי לילה טוב, אלך לישון, ואאחל לכולנו שנה טובה, מתוקה, מוצלחת - ושל הרבה התחלות טובות, ואם לפעמים נדמה לכם שאני כותב או מגיב בשבת - תעשו חשבון של 7 שעות אחורה, ותבינו  

מכירים את התשדיר הזה של "לתת לילד עד גיל 9 לחצות כביש לבד זה פשע"?

עם כל זה שזה נכון שזה מסוכן לתת לילד לחצות לבד, שאלתם את עצמכם מה בעצם גורם לכך שזה מסוכן? האם זה בגלל שהילד עלול להתפרץ לכביש... או שבעצם מי שמסוכן הוא הנהג?

במשך הרבה מאד זמן כמעט ולא יצא לי לעבור במעברי חציה שאין בצמוד אליהם רמזור. ככה זה כשאתה יוצא על הבוקר לעבודה, חוזר בערב, ואם אתה מסתובב איפשהו - זה "בסידורים" מרכז העיר שם יש רמזור על כל מטר.

בחודשים האחרונים, לעומת זאת, יוצא לי לעבור כמה וכמה מעברי חציה לא מרומזרים, כאשר אני לוקח את ליאת לגן הילדים. את החוויה הזו אני מסכם כמעט בכל פעם כקטסטרופה. בכל כיוון מהבית אל הגן ובחזרה יוצא לי לעבור ארבעה מעברי חציה.

רוצים לדעת מה הסיכוי שבכל מעברי החציה הנהגים החולפים יעצרו ויאפשרו לי לחצות - כפי שנדרש עפ"י חוק?

אפסי.

רוצים לדעת מה הסיכוי שבלפחות שניים מתוך ארבעת המעברים הנהגים החולפים יעצרו ויאפשרו לי לחצות?

עדיין אפסי.

במציאות האבסורדית שבא הולך רגל יכול להיות במרכזו של מעבר החצייה והנהגים לא רק שלא יעצרו כנדרש אלא אף יהיו חצופים מספיק לצפור להולך הרגל כדי "שיעוף להם מהכביש", במציאות כזו זה אכן מסוכן לתת לילד עד גיל 9 לחצות כביש לבד, אבל הפשע האמיתי הוא של הנהגים שלא עוצרים, והרשלנות האמיתית היא של מערכת אכיפת החוק.

אם עוד יש משמעות כלשהי לחוק, לאכיפתו, או למערכת האחראית על כך בארצנו.

הרבה זמן אני מחכה לכתוב את הפוסט הזה. מה זה הרבה - המון. ה-מ-ו-ן-ן-ן-ן.

שנים, וזו אפילו לא הגזמה.

אבל זהו, אני יכול לכתוב את זה, וזה כנראה אחד הפוסטים המאושרים ביותר שהועלו בבלוג זה, כנראה הכי מאושר מאז הפוסט הזה, ובכל מקרה זה בוודאות אחד הרגעים המאושרים בחיי כי בערב שבת, בשעה 17:00, וונדי ילדה לנו בת בכורה, קטנה ומתוקה, ששמה ליאת ומשקלה 3.335 ק"ג.

הלידה הייתה ארוכה ולא קלה בכלל, אבל "לאם ולתינוקת שלום" ברוך השם, וכל שיש לי לעשות הוא לומר הרבה תודה לאל, ולהוריד את הכובע בפני וונדי שהייתה מאד מאד אמיצה ומאד מאד חזקה בשעות הקשות...

אה, יש לי עוד משהו לעשות - לספק לכם תמונות, אז הנה...

אה, וכמו שחברי רועי מתעקש לומר - אם אני עופרניקוס, אז הבת שלי היא... עופרניכּוּסִית?

זוכרים שפעם, לפני שנה, כאשר וונדי ואני נכנסנו לדירתנו, העליתי פה תמונות?

כשהזמנו כמה חבר'ה מישראבלוג, פמה הקנאית אמרה משהו בסגנון של "וואו, איך הייתי רוצה מטבח כזה. כלומר, בגודל הזה, לא כזה!" - מה שדי קלע לתחושה שלנו, שיש לנו המון שטח במטבח, אבל המטבח עצמו מכוער ולא נוח.

אז זה לקח לנו שנה להגיע לזה, אבל בדיוק שנה אחרי - עשינו זאת - סיימנו את תהליך החלפת המטבח...

אז רק לתזכורת, כך נראה המטבח לפני שנה:

וכך הוא נראה היום...

ומזוית אחרת...

נכון שהיה שווה לחכות?

[פמה, עכשיו את מבינה למה אמרתי שאין מטבח!? ]

טוב, האמת היא שכבר המון זמן אני רוצה להעלות פוסט שכזה, אבל היו לי התלבטויות רבות, כי מצד אחד אני מאד גאה במה שוונדי ואני השגנו ועשינו, אבל מצד שני קצת לא נעים להשוויץ בראש חוצות הבלוג. מצד שלישי, לא נעים מת מזמן, אז הנה כמה תמונות מדירתנו הקטנה [not] והחמימה [not again ]

אין כאן הרבה תמונות, אבל בכל צמד אפשר לראות את ה"לפני" - איך שקיבלנו את הדירה, או במהלך השיפוצים, ואיך זה נראה כעת [או לפחות לפני כחודש, אז צולמו התמונות].

ואני יודע שאני נשמע כמו איזה סבתא, אבל אני מאד גאה להראות לכולם את התמונות, גם אם לא מדובר בתמונותשל הנכדים שאין לי

וכמו תמיד - לחיצה על התמונה תציג אותה בהגדלה...

אז נתחיל...

הנה וונדי צובעת את הסלון...

והנה התוצאה...

הנה וונדי בפינת האוכל המיועדת...

ועכשיו גם אפשר לראות שזו פינת אוכל...

בשביל אוכל צריך מטבח, נכון?

אז הנה...

והנה לקינוח תמונה של וונדי עם החברה הכי טובה שלה... הטלוויזיה

זהו לעכשיו... ואם זה בכלל מעניין מישהו, אני אשקול להעלות תמונות נוספות שאצלם בעזרת המצלמה הדיגיטלית שקניתי סוף סוף באטלנטה, כי הגיע הזמן להוציא משהו טוב מכל הטיולים המיותרים הללו...

[לתור מוטור

תקופת חיפושים ארוכה עברה על כוחותינו.

תודה לאל, לחפש את אהבת חיי הפסקתי כבר לפני כמעט ארבע שנים, כאשר הכרתי את וונדי.

תקופת החיפוש הגדולה החלה לקראת החתונה, כאשר התחיל המרוץ אחר האולם, הקייטרינג, ה-DJ, הצלם ההזמנות וכו'.

לאחר מכן התחיל "המרוץ לדירה".

זה המשיך בצביעת הדירה, ובניקיון והדברה.

משם לחיפושים אחר חדר שינה ואביזרי החשמל: המקרר, התנור, מכונת הכביסה...

בשבוע שעבר, כאשר הייתי באטלנטה, הגיעה פינת האוכל שהזמנו טרם טסתי, ובזאת - לעת עתה לפחות - תמה "עונת הציד".

לא צריך לרוץ יותר לחנויות לחפש ריהוט, צבע, או מסמרים.

ופתאום הערב פנוי, ונשארים עם ריקנות מבורכת של לו"ז חופשי, ואפשר לבחור מה לעשות.

וזה כיף, מאד כיף!

נכון, זה לא ממש מה שהייתם מגדירים בחוויה רוחנית, אבל זו ללא ספק חוויה ריחנית.

בשבוע שעבר, בזמן שהייתי במילואים, בא [סוף-סוף] טכנאי והתקין את מכונת הכביסה החדשה שלנו, ועכשיו, לראשונה מאז עברנו לדירתנו החדשה, ובכלל - הפעלתי את המכונה...

כאמור, לא חוויה רוחנית עילאית או משהו, אבל ללא ספק חוויה לרשימת החוויות של "פעם ראשונה ש..."

האמת היא שהפעם העיכוב הוא בעיקר באשמתי, אבל בנוהל מוכר-למדי ומוכר-יותר-מדי, אני יושב כרגע במשרד ומחכה לעדכונים מהנציגוּת-הפרוייקטית שלנו באטלנטה, אז...

ביום שישי האחרון, לאחר שנים בהם לא ביקרתי במקום, ולאחר שהתגברתי על התיעוב הרב שאני חש כלפי תל-אביב ופקקיה, נסענו וונדי ואני לנחלת בנימין.

מרחובות לתל-אביב הנסיעה ארכה חצי שעה.

כדי להגיע ממחלף השלום ועד אזור אלנבי נזקקנו לעשר דקות נוספות.

באזור המדובר, כדי למצוא מקום חניה מאולתר, בחניון, או אפילו על עץ מזדמן - הסתובבנו עוד שלשת רבעי השעה...

[זה שאני מתעב את תל-אביב כבר אמרתי?]

חניה, אגב, מצאנו בסופו של דבר בחניון ריק-כמעט-לגמרי ברחוב בלפור, מתחת לבניין חדש ויפה...

בנחלת בנימין... הסתובבנו כשעה וחצי, תוך שאנחנו עוברים מדוכן לדוכן, עושים פרצופים אחד לשני, תוך שהאחד מתלהב ממשהו והשני מתלהב-קצת-פחות, ותוך שאנחנו מפזרים הצהרות לחצי מהמוכרים "שאנחנו עוד נחזור"

מה לעשות, הבית שלנו גדול ויפה, אבל הבית שלנו גם גדול וריק, ואנחנו במצוד נרחב אחר קישוטים-קישקושים למיניהם

בסופו של דבר, יצאנו את המדרחוב כשבידינו:

• 1 שלט כחול לכניסה לבית, עליו מצויירים צמד חייזרים היושבים על כדור הארץ, ולידם בצהוב זוהר כתוב "וונדי ועופר לנדֹא".
  
• 1 שלט קטן וחמוד לדלת השירותים.
  
• 1 שלט קטן וחמוד לדלת חדר האמבטיה [תואם לזה של השירותים].
  
• 1 מתקן לנייר טואלט עליו ציורי צפרדעים.
  
• 1 מתקן לנייר טואלט עליו ציורי דגים. [לחדר השירותים השני].
  
• 1 שעון חמוד עם ציור של תרנגולת [למטבח].

המוכרת החביבה שמכרה לנו את השלט לדלת הזהירה אותנו שלא ניגע בכתב על השלט במשך 10 דקות, אבל איכשהו, כנראה תוך כדי הכניסה לרכב, הצלחנו למעוך קלות את אחת האותיות, אז וונדי חזרה אל המוכרת, בזמן שאני מקיף את האזור שבע פעמים בתקווה להפילו

בשבת...  ציינו לעצמנו את השבת הראשונה שלנו עם עצמנו בביתנו שלנו, כי אמנם נכנסנו לדירה כבר לפני שבועיים, אבל בשבתותיים שחלפו מאז המשכנו לסעוד על שולחן הוריי.

השבת הייתה נחמדה, וכיפית, וכל מלה חיובית שתוכלו למצוא [ושתהיה קשורה לנושא ] ורק לדבר אחד אני לא בטוח שהצלחתי להתרגל... לזה שבברכת המזון, בקטע האומר "הרחמן הוא יברך את אבי מורי" אני כבר לא אמור לומר "בעל הבית הזה", ואמנם אני באמת מקווה ש"הרחמן הוא יברך את אמי מורתי", אבל בעלת הבית הזה... היא אשתי!

לסיכום: בזק יימח שמם ותקשורתם עדיין לא חיברו לי את ה-ADSL בבית, אבל חוץ מזה - החיים ממשיכים להיות יפים!

[ובשאיפה - עוד כמה דקות אני הולך הביתה! ]

כנראה שזה עניין של תרגול, אבל בעוד שמכתב כמו זה אני מסוגל לכתוב בשלש-ארבע דקות, כשגם דקות אינן ברצף ומלוות בקטיעה חוזרת ונשנית של חוט המחשבה, הרי שלכתוב פוסטים על עצמי ועל מה שקורה לי, לוקח לי הרבה יותר זמן. על מנת לכתוב את הפוסט על אטלנטה, לדוגמא, הייתי זקוק לכמה ימים של כתיבה מקוטעת.

לדבר על עצמי אין לי בעיה. שעות. רק תנו לי להתחיל, וזה פשוט לא ייפסק.

לכתוב?

לא הולך משהו.

פעם הייתי כותב מכתבים בקילוגרמים.

לא כמו אלו של היום - הפוליטיים, אלא מכתבים אישיים. "נורמליים".

היום זה כבר לא קורה (או קורא), וכנראה שאני מאבד את החוש לזה.

וכל ההקדמה הזו למה?

כדי לנסות ולהבין איך קורה שעדיין לא כתבתי פוסט על זה שבסוף השבוע האחרון, בשעה טובה ומוצלחת, וונדי ואני עברנו סוף סוף לביתנו החדש!

אמנם עוד לא העברנו את כל הציוד מביתה של אמא של וונדי (ברעננה) ומביתם של הוריי (ברחובות), אבל העברנו כבר כמעט הכל - ובכל מקרה - את הדברים החשובים.

ביום חמישי הגיעו אנשי חברת הניקיון, שקירצפו את הדירה (ואת סימני הצבע שהשארנו בכל מקום ), תוך שבאמצע מפריעים להם הסבלים שהביאו את חדר השינה החדש והיפיפה שלנו. כל החששות שהיו לנו לגבי האם החדר מספיק גדול בשביל לקלוט את הריהוט (מיטה, שתי ארוניות וקומודה) התפוגגו ברגע שראינו איך לא רק שאין מקום לחשש, אלא שהכל נראה הרבה יותר טוב משציפינו! (כמה נחמד "להתאכזב" לטובה )

בכלל - אחרי שעובדי הניקיון הסירו את (מרבית) שכבות הלכלוך שהצטברו בעשרים שנות קיומה של הדירה, ואת שכבות הצבע שהצטברו בשבוע הצביעה שלנו, הבית נראה פשוט מא-מ-ם!

ביום שישי קמנו במרץ רב, עלינו לעליית הגג, שם איחסנו חלק גדול מהמתנות מאז החתונה, הורדנו את הקילוגרמים הרבים של ציוד, ודחפנו הכל למכונית. אני רוצה לומר לכם - יונדאי אלנטרה זה רכב שאוהב לחרוק, לגנוח, ולשרוף דלק כמו איזה שיח' סעודי - אבל נפח - בלי עין הרע - יש לו, וכמות הציוד שהצלחנו לדחוף לתוכו היתה מרשימה ללא ספק!

לקחנו את הציוד לביתנו החדש (כמה כיף שזה מרחק של שלש דקות נסיעה) והתחלנו לשים את הדברים במקום.

לקראת הצהריים הגיעו סבלים והביאו את המקרר החדש, ואז נסענו וונדי ואני לרעננה, להביא ציוד גם משם.

במהלך הבוקר עוד היו לנו אי-אילו אשליות לגבי האפשרות לנוח קצת לפני השבת, אבל אלו התפוגגו מאחר ועד חצי שעה לפני שבת עוד עבדנו בנסיון להביא את הדירה למצב של סדר מינימלי. בשלב זה, מאחר ולא העברנו עוד את כל הציוד, חזרנו לבית הוריי להתארגן לקראת שבת, אך לאחר תפילת ערבית וארוחת ליל שבת, צעדנו לנו - עייפים אך מאושרים - את עשרים דקות ההליכה אל דירתנו החדשה...

מה אומר ומה אדבר - תענוג, רבותי, פשוט תענוג!

לא שאי פעם סבלתי אצל ההורים שלי, אבל זה פשוט כיף - הידיעה שכל הבית הגדול הזה, על חמשת חדריו, הוא רק של וונדי, שלי, ושל הבנק...

במוצאי שבת המשכנו להעביר חלק מהדברים שהיו בבית הוריי, ולאחר מכן, לקראת חצות - עייפים ורעבים - קרטענו לעבר בית קפה בשם "בורדו", בית קפה בעל אוריאנטציה דתית מובהקת, אך לדעתי מומלץ במיוחד [המלצה: לכו על הפטוצ'יני המוקרם בשמנת ופטריות.] גם לנטולי אוריאנטציה שכזו.

ביום ראשון בערב, בדרך חזרה מהעבודה, עברתי אצל אמא של וונדי והעמסתי ציוד נוסף, וביום שני בערב, גיסי רונן ייבדל-לחיים-טובים-ארוכים-ולשלום הביא טנדר, ועליו העמסנו את כל מה שאי אפשר [או קשה מאד] להעמיס על רכב רגיל, כגון זוג הספות, השולחן של הסלון, המעמד לטלויזיה, הטלוויזיה עצמה, והשולחן של המחשב... עכשיו תנסו לחשוב כמה "כיף" היה להעלות את אחת הספות ואת שולחן המחשב במעלה חמש הקומות, לאחר שצמד הדרעקים סירבו להיכנס למעלית...

וונדי, במקביל לעבודתנו, היתה שקועה כל כולה - אלא מה - בלסדר את המטבח...

אתמול בערב הביאו סבלים את מכונת הכביסה והתנור החדשים, ועכשיו צריך לחכות שיבואו טכנאים להתקין אותם [או שהאחריות תיעלם כלא-היתה ]. בהמשך סידרנו את הסלון עם הדברים שהבאנו גיסי ואני, ואת הערב חתמנו בלהיזרק על אחת הספות, להסתכל על פאר יצירתנו, ולהיאנח באושר...

וזהו,

נראה לי שקישקשתי מספיק בשלב זה, אז אני אסיים בזה שאם וונדי תרשה לי אני עוד אעלה תמונות של הדירה - "לפני" ו"אחרי", וברגע שנסיים את כל השטויות [ונדאג לפינת אוכל ראויה] - תישלחנה ההזמנות!

* כל המסמרים שהיו תקועים ברחבי הבית הוצאו מחוריהם.

* אינספור "דיבלים" דבילים עדיין מתחפרים בעמדותיהם.

* מחר, בעזרת ה' והמקדחה, גם הם יוצאו אל האור.

* שלל החורים שהכילו בעבר את המסמרים נסתמו בעזרת "שפכטל".

* שני קירות בסלון קיבלו צבע חדש.

* שכבה שניה הם יקבלו, בעזרת ה' ואם יישאר כוח, בעתיד.

* תוצאות דלות למדי, ועם זאת - משביעות רצון לעת עתה.