בשבוע שעבר נפתחה בפייסבוק קבוצה (סודית! חשאית! סגורה ומסוגרת לכל דורש!) לכל "ניצולי ישראבלוג", ובה בלוגרים בעבר ובהווה עושים משהו חריג למדי בנוף הישראבלוגי: הם מזדהים בשמם האמיתי, ויוצרים קשרים חוצי-כינויים וסיסמאות. במסגרת הקבוצה הנ"ל העליתי פוסט שנראה לי שהוא ראוי לחשיפה גם "בבית", בישראבלוג, וזה לשונו:

אז תודה לכן, בננות, ואתן יודעות שאני מדבר עליכן!

מאז פייסבוק וטוויטר וכל הקטע של מיקרובלוגינג, הבלוג המסכן הזה די מאבד את תשומת הלב הראויה לו. כדי לפצות את הקוראים הנאמנים (אם עוד יש כאלה) אני אנסה להכניס פה כמה מהדברים שפרסמתי לאחרונה בפורמטים האחרים... נתחיל בזה:

אוסמה בן לאדן, תוניסיה, מצרים, לוב, תימן... כל כך הרבה מנהיגים ערבים איבדו במהלך הקדנציה הנוכחית את תפקידם (ויותר מזה) אך אסאד עדיין יושב על כסאו, ואני לא מאמין שנתניהו יסכים ללכת לבחירות בלי להוסיף את סוריה לרשימה.

אם נתניהו קובע בחירות לספטמבר, האם יכול להיות שהוא יודע משהו שאמור לקרות עד אז? אולי איזו התחייבות אמריקאית לפעול בנושא בתמורה להימנעות מתקיפה באיראן...?

אם יש לכם אייפון, זה שאתם אוהבים להגיד עליו שהוא הטלפון הכי מדהים בעולם, אבל שוב לא התעוררתם בגלל שיש לו נטיה לפגר - אולי כדאי שתתעוררו ותעברו לטלפון טוב באמת?

ואגב מחזור כותרות וניצול המרחב הדמוקרטי, זה לא נראה לכם משעשע שאחרי שמונה שנים, עמרם מצנע חוזר בתור המשיח התורן של מפלגת האבודה? כמה עגומה ומעוררת רחמים יכולה המפלגה הזו להיות, כאשר שר התמ"ת פואד בן-אליעזר מנסה להחזיר את מצנע למפלגה שכבר מעכה אותו פעם אחת?

כבר כתבתי פה פעם על איך השמאל מוצא לו משיח מזדמן. פעם זה מצנע, פעם ברק, תמיד פרס, וכרגע גם אובמה, אבל להחזיר משיח מהמוות (גם אם רק מוות פוליטי) - זה כבר ממש קטע נוצרי, וזה די מסביר למה השמאל מצפה מאיתנו כל הזמן להפנות את הלחי השניה...

בכל מקרה, אם לשמאל מותר למחזר את המשיחים שלו, לי מותר למחזר את הבאנרים שלי, ולכן אני רוצה להזכיר למצנע מה יקרה אם יחליט לחזור למפלגה הדועכת המתעקשת לדבוק בשם הישן - כאילו יש לה עוד קשר למפלגה הישנה...

יומיים אחרי הבחירות (והכישלון שממנו גם אתה לא תצליח להציל את מפלגת העבודה) - זה מה שיחכה לך בלשכה:

ואגב, אותי זה בכלל מצחיק שמי שפנה למצנע היה בן-אליעזר, כשזה מה שהיה לי לומר אחרי הבחירות הקודמות:

ועוד משפט אחד ברצינות: האם נתקלתם אי פעם במקום עבודה (No Pun Intended) שבו מישהו "יתפוטר" ואחרי כמה שנים יחזירו אותו בתור משיח כדי שיציל את המצב? אם הבנאדם היה כזה גרוע בפעם הראשונה - למה אתם חושבים שהוא יצליח בפעם השניה, ואם הוא לא היה כזה גרוע - האם אתם עצמכם ראויים להיות שם, כאשר אתם אלו שהבאתם עליו ועליכם את הדחתו?

כמו שכבר ציינתי בעבר, "הייתי שם" כשצה"ל יצא מלבנון לפני עשר שנים, וכבר כתבתי בהזדמנויות שונות על הדברים הנכונים שנעשו בנסיגה ובהיערכות לה (בעיקר בגזרת אוגדה 91 בראשות אפי איתם ואחריו משה קפלינסקי), ועל הדברים המאד לא נכונים שנעשו בגזרת היק"ל (יחידת קישור לבנון) בראשות בני גנץ.

כתבתי, אבל לא כתבתי על הרגע שבו פחדתי, ולמעשה - אחד הרגעים היחידים שבהם באמת פחדתי לאורך שלש השנים ששירתתי בגזרת לבנון.

זה היה יום למחרת הנסיגה, או ליתר דיוק - ביום שבו כולם היו שקועים בטלויזיה, בוהים בהלם בתמונות החיילים הצוהלים החוצים עם הנגמ"ים את השערים ונועלים אותם מאחוריהם בפעם (הלא) אחרונה, בתמונות הפליטים הלבנונים, אנשי צד"ל ו"סתם" פועלים שחשו סכנה לחייהם עם בוא הנסיגה... זה היה בהמשכו של לילה שבו הובאה למרפאתנו גופתה של בחורה לבנונית, בתו של חייל צד"ל, שמחבלי חיזבאללה הגיעו אל ביתה, וירו בה למוות... זה היה בהמשכו של שבוע מטורף שבו צה"ל ירה ללא הפסקה, ללא הפסקה, ללא הפסקה אלפים רבים של פגזים, מתוך ניסיון להצמיד את החיזבאללה למוצביהם, ואולי גם הרבה מתוך פניקה שנבעה מקריסת מוצבי צד"ל שברצועת הביטחון...זה היה בהמשכו של שבוע, שאנשים יצאו הביתה "לאפטר" - יציאה של יום אחד - וכשהם חזרו - המציאות היתה לגמרי אחרת...

וזה היה היום שבו מערכת ההתראה שלנו התחילה להבזיק "חווה אדומה" בנקודה אחת, ואז באחרת, ובעוד אחת ובעוד, עד שמכל עבר קיבלנו דיווחים על המוני נגיעות שכאלה, ואף אחד מאיתנו, שעמדו בחמ"ל החטיבתי באותו יום, לא היה זקוק למראה עיניים כדי להבין שלכל אורכה של גדר המערכת, ההגנה האחרונה עם קריסתה של "רצועת הביטחון", עומדים אנשים חמושים, והם מנסים לפרוץ את הגדר. ואף אחד מאיתנו לא היה זקוק להסברים כדי להבין שבמרחק זריקת אבן מהגדר ישנם ישובים ישראלים, ואף אחד לא היה צריך הסברים כדי להבין ש"החיזבאללה על הגדר" זה כבר לא משפט שאתה אומר לטירונים כדי לדרבן אותם.

ואז עברה לי בגב צמרמורת נוראית של הבנה, של זיעה קרה, של הפנמה: רצועת הביטחון נפלה.

* חווה אדומה: שם הקוד הצה"לי להרתעה על נגיעה בגדר החשמלית, נגיעה המאפיינת ניסיון לטפס על הגדר, לחתוך אותה, או לעבור דרכה, וזאת להבדיל מ"חווה צהובה" המאפיינת מגע קל, אשר עשוי להתברר כחיה או משב רוח. ולא הייתי חושב לחשוף את הקודים הללו, אילולא דובר צה"ל עשה זאת קודם.

בשבוע שעבר יצא לי לנקות קצת את הראש במילואים בצפון, בבסיס בו שירתתי בסדיר. אין לי כוונה להיכנס יותר מדי לפרטים מבצעיים שאליהם נחשפתי במהלך המילואים, אבל את תחושת הבטן שלי אני בהחלט רואה לנכון לחלוק.

התגייסתי לצה"ל במרץ 97', ואחרי טירונות בבסיס סיירים וקורס חובשים, הגעתי ב-23 באוגוסט 97' לעוצבת הגליל, ומשם - ביום חמישי ה-28 באוגוסט, הגעתי לעוצבת חירם.

באותו יום - ה-28 באוגוסט - אירע אסון השריפה בוואדי סלוקי, בו נהרגו חמישה ונפצעו קשה חמישה חיילים מגולני - שפונו לטיפול ע"י תאג"ד החטיבה שלנו. זה היה האירוע הראשון בו נטלתי חלק - גם אם רק כצופה - אך הוא היה רק פתיחה לאחד מיני רבים. תוך כשבועיים מאותו אירוע יצא לנו לטפל בתינוקת (בת שנתיים, אני עדיין זוכר) שנפגעה קשה בראשה (אמרו לנו שנפלה לה טלויזיה על הראש, ואני זוכר שהיה ברור לנו שאם כבר - ההורים שלה "נפלו" עליה), טיפלנו בסרן גל לב-רן, הצוות שלנו טיפל בנפגעי ספארי שהתהפכה במורדות הר-דב, ואני שימשתי כנושא ארונה של עינב מדהלה שנהרגה באותה תאונה. בין לבין הוקפצנו לטובת אירועים אחרים, אבל אלו היו הגדולים, אלו שנחרטו בזכרוני, ומאפילים על שלל האירועים העצום שבו השתתפתי כחובש בשלש שנות שירותי הצבאי, עד שהשתחררתי ב-30 ביוני 2000, חודש וקצת אחרי הנסיגה מלבנון.

אני מספר את כל זה, כי כשאני הגעתי למה שאהבנו לקרוא לו "צוות גיבור" (גיבור במלעיל), החובשים הוותיקים היו "בוגרי" אסון המסוקים, הם היו כאלו שהתנסו באירועים רבים, ונוכחותם, נסיונם והדרכתם - עזרו לי "להתאקלם" בתאג"ד שהיה הכי פעיל בצה"ל במשך שנים ארוכות, ושהציל פצועים גם בתנאים לא פשוטים בכלל. בתורי, גם אני חנכתי את הצעירים, הובלתי אותם לזירות פצועים, והנחתי שהם בתורם יעשו זאת.

ואז הגיעה הנסיגה מלבנון, וטרפה את הקלפים, ואז באה מלחמת לבנון וטרפה אותם שוב ושוב.

ואז, בשבוע שעבר הגעתי לבסיס "שלי", והבנתי שהחובשים שם מקסימים, אכפתיים, ורציניים - אבל הם, ואנחנו, בבעיה.

הבנתי שהחובשים האלה לא היו מעורבים בשום אירוע אמיתי. חלקם עוד שירתו עם כאלה ששירתו במלחמה האחרונה, אבל אפילו הם כבר מתמעטים, ומשתחררים.

הבנתי שהקצינים שלהם אולי הסתובבו בשטח בתקופת המלחמה, אבל לא כמפקדים, וחלקם אפילו לא כחיילים.

הבנתי איך צומחת שאננות, ומאיפה יצמח ההלם הבא.

אי אפשר "ללמד" את התחושה שעוברת לך בעמוד השדרה כשיורים עליך, כשמתפוצץ לידך מטען, כשהפצוע צורח, או כשהוא מפסיק לצרוח... אי אפשר ללמד את זה, אבל את תחושת הדחיפות אפשר להעביר, אבל רק אדם שחווה את זה יוכל להעביר את זה הלאה. הבנאדם הבא כבר יספר את זה כמור"ק, לא כפחד, ככאב, או כאימה טהורה.

הדור החדש של החיילים בצפון מתחייל לתוך שעמום, הוא אינו דרוך, ולזה - לדעתי - מחכה נסראללה.

לשאננות החיילים והקצינים, שתאפשר לו - בשקט וביסודיות - להכין את ההפתעה הבאה שלו.

האם אנחנו באמת יודעים לשמור על הדריכות, גם בפני השעמום והשגרה?

ימים יגידו...

אם נשיא ארה"ב ברק אובמה מודה, בסך הכל שלשה חודשים לאחר שזכה בפרס נובל לשלום ובסך הכל שנה לאחר כניסתו לבית הלבן, שהציפיות היו מוגזמות, ובעצם אומר שכנראה גם הוא עתיד להיכשל בניסיון להשיג הסכם שלום ישראלי-ערבי, מי יוצא פה הכי אפס? אובמה, יו"ר ועדת פרס נובל לשלום, או חברי הועדה שנכנעו ללחץ מצד יושב הראש, תורביורן יאגלאנד?

מכירים את זה שאתה יושב מול המחשב ויש לך כל כך הרבה מה לכתוב, שאתה לא יודע מאיפה להתחיל, ועד שאתה מחליט מאיפה להתחיל, אתה מגלה שחמש הדקות שהצלחת לפנות לעצמך נגמרו וכל מה שרצית לכתוב ימשיך לחכות לחמש הדקות שלא תצליח לנצל גם בפעם הבאה?

אז זה-זה.

זה המצב שלי כבר יותר משנה, והמצב רק הולך ומחמיר - עוד לפני "המשבר", ועוד יותר בעקבותיו.

יום רודף יום, ואתה מנסה בכל כוחך להילחם במערכת גדולה ומפגרת, שכמו רכבת ענקית דוהרת מבלי לעצור לרגע בתחנה כדי לשאול האם זה בכלל הכיוון הנכון, ואתה יודע שהרכבת גם לא תעצור, למרות שככל שהקילומטרים חולפים, ברור יותר ויותר שמישהו טעה בדרך.

ואתה יודע שזה לא לבד, וזה בכלל לא עוזר לך, כי מה בדיוק זה עוזר לך, הידיעה הזו שעוד הרבה אנשים סובלים איתך, ועוד הרבה אנשים מבינים שצורת העבודה שלכם היא לא רק מטופשת - היא פשוט אכזרית? מה זה עוזר לך, כשכולם שואלים את עצמם את השאלה הבלתי נמנעת: האם משהו שאני אעשה, ולוא הקטן ביותר, עשוי להיות הקש שיגרום לפיטורי? האם גם אני נמצא ברשימה אפורה, על כך המאזניים שבין המשך עבודת פרך ובין פיטורים, וכל מעשה קטן שאני עושה - מטה את הכף לכאן או לכאן?

"לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם, לִלְבֹּן הַלְּבֵנִיםכִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם:  הֵם, יֵלְכוּ, וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם, תֶּבֶן.  ח וְאֶת-מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶםלֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ" (שמות ה', ז'-ח')

עשרות אלפים כבר פוטרו בארץ בחודשים האחרונים, ועם כל אחד שמפוטר - קשה יותר למצוא עבודה, ולא פחות מזה - ואני באמת חושב שלא פחות מזה - קשה לאלו "שנשארים מאחור", כי אין שום פרופורציות בין מספר האנשים שמפוטרים לבין הפיחות האמיתי בכמות העבודה. נכון, הפיטורים נובעים בחלקם מזה שהלקוחות "קונים" פחות, אבל הם נובעים גם מזה שהלקוחות דורשים "הנחה", הם מתעקשים לשלם פחות על אותה כמות עבודה - וכך נוצר מצב שהרווחים של החברות מצטמצמים, החברות מפטרות עובדים, ואלו שנשארים בעבודה נדרשים להשלים את מכסת העבודה של אלו שפוטרו.

איך אמר לי אתמול מישהו? "אולי עדיף לי שבכלל יפטרו אותי - ככה אני אקבל פיצויים, ועוד אוכל לחתום אבטלה כמה חודשים - וכמו כלום אני יושב ונח בבית בסבבה כמה חודשים במקום לקרוע פה את התחת". אותו בנאדם סיפר שהלחץ בעבודה שוחק אותו כך שעד שהוא כבר רואה את הבן הקטן שלו - אין לו סבלנות אליו בכלל. מישהי אצלנו סיפרה שהבת שלה אמרה "להתגרש מאבא שלה, כי היא לא רוצה יותר שהיא תהיה אמא שלה", ומישהי אחרת סיפרה שכשהילדה שלה ציירה את המשפחה שלהם - היא ציירה "אבא, ילדה, וילד - ואמא עומדת אדומה (מכעס) רחוק מכולם"...

אתמול עשיתי מאמץ מיוחד והגעתי הביתה "מוקדם" - ב-19:30 - "בסתם יום של חול". בהתחשב בזה שכבר חודשים אני עובד לפחות ממחצית ימי השישי + לא פעם מוצאי שבת, להגיע בשעה כל כך "מוקדמת" באמצע השבוע, ולראות את ליאת לפני שהיא ישנה - זה הישג לא מבוטל. אחרי שנים שבהן ניסיתי לשכנע את עצמי שאם אגיע למשרד מוקדם בבוקר אוכל גם לצאת מוקדם, או לפחות בשעה סבירה, אחה"צ - נכנעתי סופית וכעת אני יוצא לכיוון העבודה בסביבות 08:00, אחרי שאני לוקח את ליאת לגן ואת וונדי לעבודה. אם אני לא רואה אותן (כן, בתקופה האחרונה גם וונדי כבר ישנה לא פעם כשאני חוזר מהעבודה) בסוף היום, לפחות מגיע לי - ולהן - להתראות על הבוקר, וגם אם לשעה חטופה. 

והתסכול הגדול באמת? הידיעה שבסוף היום לא תצליח לישון, ותשכב במיטה בעיניים פתוחות, מנסה להבין איך יוצאים מהמצב הזה שבו הבוסים מצפים ממך לתת "עוד פוש אחרון (שנמשך שנה) כי חייבים" מצד אחד, ואשתך כועסת (ובצדק!) על זה שאפילו במוצאי שבת מתקשרים אליך ב-11 בלילה (לא כי זה באמת הכרחי אלא כי איזה טמבל עשה "אסקלציה") ואתה יודע שמחר יהיה רק יותר קשה, ואתה באמת לא יודע איך לרצות את כולם, ומתחיל להפנים שאתה עצמך - כנראה כבר לעולם לא תהיה מרוצה...

ואיך כתב חבר שלי פעם:

"יש תמיד תקופות רעות

ויש גרועות יותר

לעזוב זו לא ממש אפשרות,

אך אין גם שום סיבה להישאר..."

 ובהזדמנות "חגיגית" זו: תנחומי לחברים בקומברס. להולכים ולנשארים כאחד.

והכי מטורף? שכמו לגבי כל דבר שעשית בחודשים האחרונים - אתה לא יכול שלא לתהות - האם הפוסט הזה יהיה אותו קש שיגרום לפיטורים שלך...