כתבתי פה בעבר על התלאות שעברנו עד שיעל ותמר נולדו.

לא ברור לאן עף הזמן, אבל מפה לשם, או-טו-טו הבובות חוגגות שנתיים

כשוונדי נכנסה להריון לפני כשמונה חודשים, הודענו לרופאים שהולכים להיות לנו תאומים והרופאים אמרו שזה אפשרי אך לא סביר.

כשחזרו תוצאות בדיקות הדם הראשונות הרופאים עברו מ"לא סביר" לקביעה נחרצת שלא מדובר בתאומים. הסברנו להם שהם טועים והמשכנו הלאה.

כשהגענו לבדיקת האולטראסאונד הראשונה ושאלנו אם כבר רואים שזה תאומים הם אמרו - שוב - שלא מדובר בתאומים, עד לרגע שבו טכנאית הרנטגן ההמומה ציינה שהיא רואה "עוד משהו". היא קראה לרופאה לבא ולהסתכל והרופאה - המומה גם היא - אמרה שנראה שאכן מדובר בעובר נוסף, אבל "הוא קטן מדי לשרוד". היא ציינה גם שאם אנחנו רואים דם או סימנים חריגים, לא להתרגש, כי זה "פשוט הגוף מסלק את השיירים של העובר שלא שרד". אמרנו תודה, ושניפגש בבדיקה הבאה.

בבדיקה הבאה "הדבר הקטן" עוד היה שם, ולמרות שהוא עוד היה קטן - עכשיו הוא היה קצת יותר קטן.

וכך גם בבדיקה הבאה, וגם בזו שלאחריה. ובכל פעם, הרופאים סיפרו לנו כמה זה בעייתי, כמה שאין סיכוי שהעובר ישרוד, כמה צריך להיזהר שלא לסכן את העובר "התקין" בשביל תאומו הקטן, כמה שמימדים כה קטנים אצל עובר יכולים להעיד על שלש בעיות גנטיות רבות, ועל כמה שאין טעם לעשות בדיקת שפיר כי זה עלול לסכן את העובר "התקין" (מה שנענה ב"אין טעם לעשות בדיקה כזו כי אנחנו לא נעשה הפלה").

כמעט שמונה חודשים של הפחדות והורדת ציפיות עברנו, עד שביום שישי האחרון הרופא שלנו זימן אותנו לזירוז, בגלל רעלת הריון. מילאנו את הטפסים והתחלנו להתכונן - פיזית ונפשית - לזירוז "החירום" ותוך שאנו מחכים, התחילו לוונדי צירים. שאלנו את האחות המטפלת אם יתכן שוונדי מתחילה לידה טבעית, ונעננו בזה שזה ממש לא סביר. גם שעה מאוחר יותר זה נשמע לאחות לא סביר שמתחילה לידה טבעית, וזאת גם כאשר וונדי התלוננה על צירים חריפים ובתדירות עולה וגוברת. שעה מאוחר יותר וונדי כבר קיבלה אפידורל, ושעה מאוחר יותר, בשעה 23:15 נולדה במזל טוב בתנו יעל-מינה, כשאחותה תמר-אוה דולקת אחריה וקובעת זמן לידה של 23:17. שתיהן קטנות יחסית, אך שתיהן בריאות ב"ה, ובכלל - מה שחשוב זה שלמרות כל מה ששמענו בחודשים הארוכים האלה - הגענו לקו הסיום עם שתי בנות, קטנות, חמודות, ו"לא סבירות אך מאד מציאותיות".

מה הפואנטה של הרשומה הזו?

דבר ראשון, שרופאים הם אנשים מלומדים, הם אנשים חכמים, הם אנשים מנוסים, אבל מעל הכל הם אנשים, ואנשים טועים. וכשרופאים אומרים שחייבים לעשות משהו או לא לעשות משהו, ראוי להקשיב להם, לשקול את ההמלצות, אבל לא בהכרח לקבל אותן. למזלנו ובסייעתא דשמיא, הרופא המטפל שלנו הוכיח שהוא מלומד ומנוסה יותר מהרופאים שעקבו אחרינו בבית החולים לאורך ההריון, וגם אם לא אמר זאת במלים אלה, הבהיר לנו שגם הוא לא בהכרח מסכים עם אותם רופאים, ושלדעתו הם נוטים להפחיד מטופלים מעבר לנדרש או הרצוי, ושאם זה היה תלוי בהם, חצי מהריונות היו מסתיימים בהפלות. 

דבר שני, שאנחנו שמחים מאד לבשר על הולדת בנותינו היקרות, יעל ותמר, ושאנחנו מודים לכל מי שתמך בנו לאורך הדרך, ולקב"ה שהביאנו הלום 

יעל-מינה קרויה על שם שלשה אנשים: יעל על שם הרב צבי פסח פרנק, סבא-רבא שלי מצד אבי, ועל שם אביה של אמי, יעקב צבי מאירוביץ'. השימוש בשם "יעל" הינו מעין ואריאציה של "צבי", כפי שגם אני קרוי "עופר" על שם "צבי", דרך משפחות עולם החי. סבי ע"ה נפטר לפני כשנה וחצי, וכעת יעל - אשר "שאלה" גם את שתי האותיות הראשונות של של שמו הראשון, יעקב, קרויה על שמו ועל שם סבא-רבא שלי, כאשר השם השני - מינה - מוענק לה ע"ש אמו של אבי, בתו של הרב צבי פסח פרנק.

תמר-אוה קרויה על שם סבתא של וונדי, אוה, כאשר השם תמר אינו מוענק לה על שם מישהו "מהדורות האחרונים" אלא נועד - יחד עם יעל - לציין נשים חזקות מהתנ"ך. תמר היתה כלתו של ראובן, שבראותה מציאות עקומה קמה ופעלה לשנות אותה, תוך שהיא מוכנה לסכן את עצמה ובלבד שלא תפגע באחרים, ובכך היא מייצגת עוצמה וצדק. יעל "שלובה יד ביד" כאשר היא קרויה גם על שם יעל אשת חבר הקיני אשר הרגה את סיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור, ותוך שהיא מסכנת את עצמה, תוך שאינה "יושבת אוהלים", היא קמה, פועלת, מנחיתה את המהלומה הסופית (תרתי-משמע) על צבאו של יבין, ומביאה את הנצחון לבני ישראל.

ולבנותי היקרות אני מאחל שהן תהיינה חכמות, חזקות, שתדענה מתי לפעול ואיך, שתדענה לזהות צדק ולהילחם עליו, ושתדענה שצדק זה דבר להילחם עליו, אבל לא במחיר פגיעה בכבודם של אחרים

יונתן חיים לנדא נולד לפני שנה, אח לליאת, ובן לוונדי ועופר לנדא.

לאורך השנה האחרונה התחלתי פעם אחר פעם לכתוב פוסט שיבשר על לידתו, וכדרכי  בכל הנוגע לדברים הגדולים והחשובים - יש לי כל כך הרבה דברים לכתוב, והפוסט לעולם אינו מגיע לכדי פרסום. מכאן לשם חלפה שנה, ובשבוע שעבר כבר חגגנו ליונתן יום הולדת, שזה הקש האחרון שאפשר עוד היה לשבור, ולכן הנה אני יושב וכותב על יונתן, ולמה הוא קרוי כך.

בברית של יונתן סיפרתי מה הביא אותנו לבחור בשם יונתן חיים.

סיפרתי שיונתן קרוי על שם יהונתן קפלן, בן דודו של אבי, והוא קרוי על שם חיים גרונם לנדא, אביו של אבי, סבא שלי.

את יהונתן קפלן לא הכרתי. כמו שלשת אחיו שירת בצנחנים, וכמו שניים מהם - אבנר ויוסי - נהרג בגיל צעיר.

אבנר נשרף למוות בתאונה בקיבוץ תל-קציר ב-1959, ויוסי, שהיה איש צנחנים וסיירת מטכ"ל, נהרג במרדף בבקעה ב-1969.

יהונתן היה איש מוסד שהיה מעורב במבצעים שגם מתוך המעט מאד שידוע לי עליהם - אני יודע שהם שינו את ההיסטוריה. ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוא חזר לארץ מחו"ל, שם היה מוצב במסגרת תפקידו במוסד, ובמלחמה נהרג מירי צלפים.

כאמור, את יהונתן לא הכרתי, אך מתוך הסיפורים ששמעתי לאורך השנים, ומתוך מכתבים והקלטות ששמעתי, גדלתי בידיעה שמדובר היה באדם מסור, יסודי, ואחראי באותה מידה שהיה בנאדם רגיש, אוהב שירה וטבע, ואוהב חיים.

סבא שלי נולד ברוסיה של המהפכה הקומוניסטית. את אבא שלו שלחו לסיביר "באשמת היותו רב", והסבא שלי - בהיותו נער בן 13 - ברח מרוסיה ובדרכים עקלקלות הגיע לארץ ישראל, בכדי שיוכל ללמוד תורה. בארץ ישראל הוא נשא לאשה את מינה פרנק, בתו של הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים. בשליחות איגוד הרבנים ד'אמריקה הגיע סבי לארה"ב, שם פעל לגיוס תרומות ולהצלת יהודים, פליטים מאירופה.

סיפרתי בברית שמאז שאני זוכר את עצמי וזוכר את הסבא שלי, אף לא פעם אחת ראיתי אותו מתעצבן, כועס או מרים את קולו. סיפרתי שעל אף שסבא שלי היה שקוע כולו בעולם התורה, הוא תמיד שאל אותי אם למדתי משהו חדש בנושא שכבר אז, בגיל 10, 11, 12 הייתי שקוע בו - עולם המחשבים. לבר המצווה שלי הסבא והסבתא שלי נתנו לי כסף ואמרו שהיו רוצים שאקנה בזה משהו "בשביל המחשב". 20 שנה עברו ואני לא אשכח את העובדה הזו, שהם - שגם היום נראים לי קצת "מעולם אחר, מזמנים אחרים" - רצו שאשקיע במחשב שלי, כי זה עניין אותי, כי זה משך אותי, וכי הם נהנו לראות אותי נהנה. באופן לא כזה מפתיע, את אותה פתיחות, סבלנות, שלווה, חיפוש מתמיד אחרי ידע, רצון ללמוד וללמד, אני מוצא היום גם אצל אבא שלי.

כשנולד יונתן, ולמעשה הרבה לפני כן,  ידעתי שאם יש משהו שאני יכול להנחיל לו, בתקווה לגדל אותו כבנאדם טוב, בנאדם חכם, או פשוט "בנאדם", ידעתי שאני יכול - וצריך - להתחיל בהנחלת שני השמות האלו - יהונתן וחיים. שמות שמציינים מבחינתי תשוקה לחיים מחד, ותשוקה למשמעות מאידך. דבקות בעקרונות מחד, וכבוד לאחר מאידך. חיים ללא מגבלות מחד, אבל חיים בגבולות מאידך. שמות בשיחד מייצגים מטרה ואמצעי: יונתן חיים. י' נתן חיים.

בינתיים יונתן הולך בתלם המיוחל. הוא מצחיק בטירוף מחד, ושקט ורגוע מצד שני, הוא מתעקש למשוך לי את העכבר והמקלדת מהידיים, אבל מרגע שהם בידיו הוא מסוגל לשבת זמן ארוך ולהקיש בהם שוב ושוב. הוא מתרוצץ בבית, מסתער לכל דלת פתוחה (וזה לא משנה אם זו דלת של חדר, של הבית, או של המקרר...), אבל יושב בשקט ואוכל כל כך יפה, שלפעמים אפשר לשכוח שהוא שם...

יונתן שלי, אני אוהב אותך מאד, ושמח מאד שיש לי אותך!

 בתקווה שיום אחד תקרא את כל זה - מזל טוב, ועד 120 שנים של אושר!

ובגלל שהזנחתי את יונתן עד היום מעל דפי הבלוג הזה, הנה מקבץ תמונות "מהשנה שחלפה"

ולמעוניינים - פה ופה ניתן לראות תמונות מיום הנצחה שקיימנו לאחים אבנר, יוסי ויהונתן ביום העצמאות שעבר (התשס"ט, 2009).

הרבה זמן אני מחכה לכתוב את הפוסט הזה. מה זה הרבה - המון. ה-מ-ו-ן-ן-ן-ן.

שנים, וזו אפילו לא הגזמה.

אבל זהו, אני יכול לכתוב את זה, וזה כנראה אחד הפוסטים המאושרים ביותר שהועלו בבלוג זה, כנראה הכי מאושר מאז הפוסט הזה, ובכל מקרה זה בוודאות אחד הרגעים המאושרים בחיי כי בערב שבת, בשעה 17:00, וונדי ילדה לנו בת בכורה, קטנה ומתוקה, ששמה ליאת ומשקלה 3.335 ק"ג.

הלידה הייתה ארוכה ולא קלה בכלל, אבל "לאם ולתינוקת שלום" ברוך השם, וכל שיש לי לעשות הוא לומר הרבה תודה לאל, ולהוריד את הכובע בפני וונדי שהייתה מאד מאד אמיצה ומאד מאד חזקה בשעות הקשות...

אה, יש לי עוד משהו לעשות - לספק לכם תמונות, אז הנה...

אה, וכמו שחברי רועי מתעקש לומר - אם אני עופרניקוס, אז הבת שלי היא... עופרניכּוּסִית?

פימייל, הזועפת בנשים, הודיעה בשעה טובה ומוצלחת על אירוסיה לבח"ל, ומאחר והיא לא מוסרת יותר מדי פרטים על הבח"ל הנ"ל אמנע מכך גם אני, ורק אספר לכולם שהיא עשתה בחירה מוצלחת, והוא עשה בחירה מוצלחת, ומערכת "ישראלים באפילה", בתוספת וונדי, מאחלת לזוג ברכה והצלחה, והמון כיף ביחד!

אוהבים אתכם, ילדים!

ובהקדשה חמה לפימייל:

אמנם נחשפתי לפוסט הספציפי הזה קצת באיחור, אבל הרעיון מצא חן בעיני והחלטתי לפרגן ולסייע בהעברת הבשורה:

דניאל, הידוע יותר בכינוי "ד. הירוק" החליט לחפש אהבה דרך הבלוג.

אישית זה נשמע לי קצת פגום, כי הרי הבלוג הוא אהבה בפני עצמו, אבל אני בטוח שאתם מבינים את הרעיון...

במיוחד כשעבדכם הנאמן הכיר את אשתו ב-SMS, כן?

בקיצור, יכולתי להתחיל ולפרט את מעלותיו של הבחור, אבל נראה לי שעדיף לתת לנחתום להעיד בעצמו על עיסתו ועל גיסתו.

ואם אהבת חייו של הבחור תגיע אליו דרך הקישור ממני, אני דורש את החלק המגיע לי בגן-עדן!

במוצאי שבת, לאחר שערכנו [סוף סוף] חנוכת בית "למִשְפּוּחֵה", לקחתי את וונדי ואת אמא שלה לשדה התעופה, משם הן טסו לאמסטרדם, ומשם ברכבת נסעו לבלגיה - בדרך לבקר את המשפחה.

האמת היא שוונדי בכלל לא תכננה לטוס, או לפחות לא כרגע, אבל במוצ"ש אחותה אמרה לה שראתה כרטיסים במחיר ממש טוב ב"דקה ה-90", ואחרי שהיא עשתה לי puppy face הסכמתי שטטוס [כאילו שהיתה לי ברירה].

אחרי שהתקשרה [חצי שעה אחר חצות ] לאחראית שלה לברר האם היא יכולה להיעדר מהעבודה לארבעה ימים - וקיבלה את אישורה - היא התקשרה להזמין כרטיסים.

השעה היתה, בשלב זה, אחת אחר חצות.

הטיסה היתה בשש ורבע בבוקר.

וזו גברת שחייבת לדעת בדיוק מה היא עושה חודש מהיום, כן?

מאז עברו עלי ארבע ימים לבדי בדירה הגדולה שלנו [חוץ מסוֹכנת ביטוח, אבל זה לא נחשב] וביקור אצל girl interrupted [שזה דווקא כן נחשב ], ועכשיו אני יוצא מהמשרד בדרך לקניון 2004 [הידוע גם בשם "טרמינל 3"] לאסוף את בעלת הארמון...

מה אני אגיד לכם - זה נחמד קצת שקט לפעמים.

זה לא נחמד יותר מדי שקט...

מסתבר שגברת "פיה עצובה" הבינה שבאיזשהו רגע מגיע השלב בחיים שבו משפחה דווקא כן בוחרים, והיא והמלאך שלה מתחתנים בקרוב...

איכשהו התחושה שלי שאת החתונה ילוו חזירים מעופפים וחתולים נבחנים, ובכל מקרה - כנראה שהמשיח באמת בדרך!

מזל טוב לשניכם, יקיריי!

אמנם זה לפי התאריך הלועזי, אבל...

לפני חצי שנה התחתנו.

חצי שנה עברה.

ששה חודשי נישואים.

ששה חודשים של "ביחד" מוחלט.

אז אמנם זה קצת מפגר לציין "חצי", אבל אם אני מסוגל לחגוג יומולדת חודש או שנה לבלוג, ואפילו מספר כניסות, אז אני מסוגל לחגוג חצי שנה של נישואים.

מה אני אגיד לכם... מדהים איך שהזמן טס כשנהנים