זה מתחיל בקצינים שמצטטים פסוקים ונגמר בעירוב הכנסיה הקרקעית בפוליטיקה!

אני לא אוהב הפתעות, ואפילו ממש לא אוהב הפתעות, ולכן "ידיעות אחרונות" הוא ממש העיתון בשבילי. ושלא תבינו לא נכון - זה לא שאני הולך וקונה את העיתון הזה אם יש לי ברירה, אבל כשוונדי ואני גילינו בערב החג ששנינו נותרנו נטולי חומר קריאה - נאלצנו לקנות עיתון - ובמקרה זה "ידיעות אחרונות" הוא לא רק היחיד שזמין בחנויות - הוא גם מתאים לתיעוב שאני רוחש להפתעות.

כי באמת, כשאתה קורא את "ידיעות אחרונות" אתה תמיד יודע למה לצפות.

אתה יודע שאם נחום ברנע מדבר על איומי אבו-מאזן, הוא יזכיר את דרישת הנ"ל להקפאת הבניה, יזכיר את סוגיית גבולות הקבע ושחרור המחבלים, יסביר עד כמה איום ונורא עלול להיות מצבנו - אבל לא יזכיר שאבו-מאזן וחבריו הפילו כל מו"מ והצעה בגלל סוגית "הפליטים", במסגרתה הם מעלים דרישות שישראל פשוט אינה יכולה לקבל.

וכשאתה קורא את "ידיעות אחרונות" אתה יכול לדעת שאם רונן ברגמן כותב על החיזבאללה, הוא ידבר שוב ושוב על "נקמת מורנייה" שמחפש ארגון הטרור, אך יתעלם באלגנטיות מכך שמורנייה עצמו יזם והוביל את הפיגועים הרבה לפני חיסולו שלו - ולכן אין מדובר "בנקמה" אלא בהמשך שגרת הפיגועים, הנובעת לא מנקמה או כעס, אלא מתוך סירוב להכיר בישראל.

וכשאתה קורא את "ידיעות אחרונות" אתה יודע שאם אלכס פישמן מדבר על אפשרות של תקיפה ישראלית באיראן, מדובר על "צעדים בעייתיים ולא שקולים של הדרג המדיני בישראל".

אני מניח שאוהבי ספורט או חובבי כלכלה יוכלו להוסיף פה אנקדוטות משלהם, אבל נראה לי שהנקודה ברורה, כי כשאתה קורא את "ידיעות אחרונות" - אתה קורא את העיתון שפעם היתה לו מדינה.

כן, כמה טוב שיש את "ידיעות אחרונות" - אי של יציבות בעולם של עיתונות חופשית, עצמאית ודינמית...  

רון מיברג כותב ש"מקבץ שיקולי הדעת וההתנהגות המביכה של מדינת ישראל ממרר את חייו" בארה"ב. הוא מספר ש"אפילו האקס-פטריוטים החריפים ביותר מתקשים להגן בימים אלה על נמל הבית הסוער... מתקשים, לעתים עד כדי תבוסה ניצחת, להגן על שיקול הדעת של המושלים במולדת."

כראיה לדבריו, מזכיר מיברג אירועים כמו אלו הנוגעים לאנטישמי המודרני נועם חומסקי, או האנטישמי הקלאסי גינטר גראס. הוא מזכיר את "ההנחתות שמוריד נתניהו על אובמה" ומתעלם מההשמצות של אובמה על נתניהו. הוא מזכיר את פניתו של פרס לאובמה בנוגע לפולארד, ומתעלם מכך שארה"ב כבר שיחררה מרגלים (רוסים ואחרים) חמורים יותר בעונש פחות, והמחיר הפוליטי שישלם נשיא אמריקאי על חנינה שכזו, בניגוד למה שמנסה מיברג לטעון, הוא מינורי. לסיום, כמובן, מקנח מיברג בסא"ל אייזנר, שקפץ לו הפיוז, והיכה תומך טרור שבא להפריע לפעילות צה"ל.

אז כן, יש אנשים שקשה להם עם הדברים האלה, אבל יכול להיות שאני גר באמריקה שונה מזו בה גר מיברג. באמריקה שבה אני גר, להיות ישראלי היה ונשאר נושא לגאווה. בארה"ב שבה אני גר, אנשים בכלל לא מתעניינים ב"מצב החסה בשטחים". הפיקציה המתקראת פלסטינים אינה נושא לדיון, לא נושא בחדשות, ואם תפתח CNN, NBC, FOX NEWS, או כל תחנה אקראית אחרת, הרבה יותר סביר שתשמע על איזה הוריקן, טורנדו, או הבחירות המתקרבות. הבחירות בארה"ב, כן?

במשרד האמריקאי בו אני יושב, כמו שכבר ציינתי, ישראל היא מושא להערצה. פיתוחים, המצאות, חידושים. כאדם דתי חובש כיפה, קל לזהות אותי כיהודי, והדבר תמיד גורר התעניינות. באוטובוס בו אני נוסע מדי יום לעבודה אנשים תמיד שמחים לדבר על ישראל וכמה היו רוצים לבקר בה. בקניונים ניגשים אלי אנשים ושואלים אם ישראל באמת יפה כמו בתמונות. כשמישהו כבר מדבר על המצב הבטחוני, זה לרוב כדי לדעת אם המצב באמת השתפר משמעותית, או שסתם לא מדברים על ישראל בחדשות. ואם מישהו כבר מספיק מעודכן במה שקרה עם אייזנר והנבלה מדנמרק, וזה לרוב דרך פייסבוק ולא דרך הטלויזיה, הרי שכל השאלות מסתתמות ברגע שאתה מזכיר לבנאדם שמדובר באזרח זר, חבר בארגון המתנגד לקיומה של ישראל, שקיבל אישור להיכנס, ואת האישור הזה ניצל כדי להפריע לפעילות צבאית. זה בערך השלב שבו השואל עובר לתהות מדוע איפשרו לו להיכנס, או לחליפין - מדוע לא יורים בהם, והאם ישראל מתרככת.

מיברג אומר שישראל יוצאת לא טוב מהאיומים על איראן, מחד, ועל "הבכיינות" מול המטס מנגד. "גרסה דוחה במיוחד של הקוזאק הנגזל" הוא קורא לזה. רק שמיברג כנראה לא מבין שמה שאתה יכול לעשות מול האויבים שלך (להלן: איראן), אתה לא תמיד יכול לעשות מול אזרחי מדינות ידידותיות (להלן: המטס), ולכן ישראל כן יכולה לפעול מול איראן, אבל נאלצת לבקש שיתוף פעולה מידידותיה, או המתייימרות להיות ידידותיה.

ובעצם, השאלה היא כנראה לא האם מיברג מסוגל או רוצה להגן על ישראל מול שכניו, אלא כמה הוא משוכנע בעצמו. כן, יש תקלות, וכשקצין מאבד עשתונות ומכה מפגין - אלים ככל שיהיה - זו תקלה מבצעית, אבל לא (בהכרח) תקלה מוסרית. וכשאמריקאים רואים שוטרים אמריקאים חובטים בהם על חסימת כבישים או "התנחלות" באיזה פארק, הם מבינים שאפילו בישראל - "המדינה הכי מוסרית בעולם" - קורה שחובטים באיזה דביל שהרבה יותר נוח לו להתמודד עם קצין ישראלי שיתן לו מחסנית בראש - במקום להתמודד עם קצין סורי שירוקן לו את אותה מחסנית בראש, ולכן גם די קל - אם אתה רק מאמין בזה בעצמך וגם יודע קצת היסטוריה - שישראל ממש לא עושה משהו שלא נעשה בעבר, או אפילו משהו ראוי לגינוי. אתם יודעים מה? יש מצב שאפילו בדנמרק, ערש הולדתו של "הקוזאק המוכה", יבינו איך קורים דברים כאלה.

לא, זה לא תמיד קל, אבל זה בטח יותר נכון מאשר להתחזות לצרפתי. ואם מיברג פתח בטלויזיה האמריקאית, אני אסיים בציטוט שכבר הבאתי כאן - אף הוא מתוכנית אמריקאית - "פרשיות סמויות" (Covert Affairs): כאשר אני ווקר (פייפר פראבו) אומרת בפעם הבאה הם צריכים להיפגש בריביירה הצרפתית, ואייל לוין (עודד פהר) עונה לה שהחופים בתל אביב יותר טובים. כשהיא שואלת "באמת?", הוא עונה לה "הכל בישראל טוב יותר..."

"אבל בעדה האתיופית", מבשרת כותרת המשנה בכתבה על מותה של חיילת ממוצא אתיופי בתאונת פגע-וברח-ושוב-פגע-ושוב-ברח-ושוב-ושוב. אבל בעדה האתיופית, מבשרת הכותרת, ואני לא יכול שלא לתהות איך הגענו לזה שתאונה כה מזעזעת זוכה לכותרת מגדרית ומצמצמת שכזו. תאונה כזו צריכה לזכות לכותרת כגון "אבל לאומי", תוך שהיא מציינת התדרדרות מוסרית חסרת תקדים.

אנשים עושים תאונות. כבר המשנה אמרה ש"אדם מועד לעולם", וזה לא השתנה במאות השנים שחלפו מאז. אנשים עושים תאונות ובורחים מאחריות. גם זה לא חדש, גם אם לא לגיטימי. אבל כשארבעה אנשים פוגעים באדם אחר, ואחד אחרי השני הם בורחים מאחריות? זה אסון.

עזבו בורחים מאחריות. עצרו, עזרו, הזעיקו עזרה, ואז תברחו. תשקרו, תגידו שלא פגעתם, ושמצאתם את הבנאדם שוכב על הכביש. אבל להשאיר אדם פצוע באמצע כביש? ולא רק אדם אחד, אלא עוד אדם ועוד אדם ועוד אדם? עזבו, אלה לא בני אדם.

תמיד היו תאונות, תמיד תהיינה, אבל כשמישהו פוגע באדם אחר ומשאיר אותו למות באמצע כביש - זה לא תאונה. זה מחדל חינוכי, ערכי, שיפוטי, וכל מחדל שתוכלו לחשוב עליו, וכשהתקשורת מצמצת את זה ל"אבל בעדה האתיופית", זה מוסיף גם מחדל תקשורתי לאסון.

לא נותר לי אלא לאחל לכל הבורחים ייסורי מצפון עזים ממוות, ולמשפחות האבלות - שהמקום ינחם אותן בתוך שאר אבלי ציון וירושלים - מכל העדות והמוצאים - ולא תוסיפו דאבה עוד...

ב"וואלה" התבלבלו קצת הערב, ובמקום תמונה של מרגול הם שמו תמונה של מטוס חמקן, ובמקום תמונה של החמקן הם שמו תמונה של מרגלית "יום-אחד-אולי-אפרוש-כנפיים" צנעני... בינתיים, אגב, מרגול מתחמקת משאלות... 

(מלים: רחל שפירא, לחן: מרגלית צנעני)

כש-NRG מדווחים שאובמה אמר שנאט"ו אינה שוללת פעולה צבעית בלוב, האם הם מנסים לרמוז שיש סוג של צביעות בתגובה האיטית של המערב לטבח (לכאורה) שקדאפי עורך באזרחיו, או שנאט"ו, כמו צה"ל על המרמרה, ישתמשו ברובי צבע...?

שר הביטחון אהוד ברק אמר היום ש"מועד התפרצות פרשת הקרקעות של גלנט אינו מקרי", כשהוא רומז לכך שהפרסום האינטנסיבי בנושא נועד למנוע את מינויו של יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל. האמירה הזו מראה פעם נוספת עד כמה מנותק ברק מהעם ומהמציאות, כשהיא מראה שברק מחפש רמזים בדברים המונחים ברורים כאור השמש.

כן, זה נכון - אנחנו לא רוצים רמטכ"ל שמבקש אישור לבנות בניגוד לחוק, וכאשר בקשתו נדחית - הוא בונה בכל זאת.

כן, זה נכון - אנחנו לא רוצים רמטכ"ל שמשקר לועדה שאמורה לאשר את מינויו לתפקיד.

כן, זה נכון - אנחנו לא רוצים רמטכ"ל שמשקר לבית המשפט.

כן, זה נכון - אנחנו לא רוצים רמטכ"ל שלא מבין למה לא סולחים לא על שחיתות, עבירה על החוק - וגם על שקר.

יותר מזה:

כן, זה נכון - אנחנו לא רוצים שר ביטחון שעל אף כל האמור לעיל מתעקש למנות רמטכ"ל שכזה, ובמקום לבדוק איפה כשל הוא עצמו בבחירתו - מתעקש להשתלח בתקשורת ובציבור.

כן, זה נכון - אנחנו לא רוצים שר ביטחון שעל אף כל האמור לעיל מתעקש להשתלח בתקשורת ובציבור, במקום לבדוק איך הנושא לא נבדק כאשר הפרסומים החלו כבר לפני מספר שנים.

כן, זה נכון - אנחנו לא רוצים שר ביטחון שעל אף כל האמור לעיל מוטרד יותר מהתזמון של הפרסום מאשר מכך שגורמים בצה"ל מאשרים שקלמן ליבסקינד, העיתונאי שחשף את השחיתות, הוא זה ששוחרר משירות ולא גלנט, ואנחנו לא רוצים שר ביטחון שאינו מתנער מההודאה של גורמים בצה"ל בנושא - ודורש להדיח את המעורבים בשיחרורו של ליבסקינד.

או במלים אחרות: אם מה שמטריד את שר הביטחון זה התזמון יותר מאשר התכולה - איך אפשר לסמוך עליו שהוא יודע להכין את מערך הביטחון כדי שזה ידע להגן עלינו מכל התקפה - ובכל תזמון...?

אחד הדברים שתמיד משכו אותי לשירים (והמערכונים) של "כוורת" היה משחקי המלים והשנינויות הבלתי פוסקות, כאשר אחת הבלתי נשכחות שבהן היתה "הוא נדד ימים ולילות, ללא אוכל, ללא מזון וללא כלום" (כולל "חוץ מקצת מים שהיו לו בברך", שמופיע בגרסאות מסוימות).

השנים חלפו אך השנינות נשארת, ועכשיו היא גם חוזרת בדבריה של תמרה מאיר, שמתארת מסע תלאות ממצרים לישראל. כשהיא מתארת את המצוקה הגדולה היא בוחרת במה שנשמע כמו ציטוט מכוורת: "היינו עם קצת אוכל וכמעט בלי מזון בכלל".

אני בטוח שיודוקוליס מתמוגג מנחת, ואם תמרה עדיין במצוקה, מר ליפשיץ ישמח לשרת אותה במכולת...