צודקת המדינה כשהיא אומרת ש"לישראל זכות עקרונית למנוע כניסה חופשית של זרים", אבל זוהי אמת חלקית ביותר, וקטנה מכלל חלקיה. לישראל אכן זכות למנוע כניסה חופשית, אבל בכל הנוגע לפליטים, הזכות הזו אינה קיימת והיא בטלה ומבוטלת אל מול חובתה - המוסרית והחוקית - של המדינה לקלוט את הפליטים.

הקמת הגדר היתה מהלך טוב, ראוי, חכם ושקול. הוא הביא ישראל למצב בו "כניסה חופשית" אינה קיימת, ולא ניתן להסתנן באופן חופשי. הקמת הגדר מאפשרת לישראל לעצור את השטף - ולהפוך אותו להליך מסודר, במסגרתו נבדקת זהותם של המגיעים, והם מופנים למחנות עקורים - או לשדה התעופה. הקמת הגדר היתה צריכה ליצור מצב בו ישראל עצמה יוזמת את הטיפול בפליטים המגיעים לשטחה מחד, ומנגד מסננת את מהגרי העבודה - שחלקם בקרב המגיעים גדול מאד.

לישראל אין זכות - מוסרית או חוקית - שלא לקלוט פליטים. אין זה אומר שצריך לתת להם אזרחות, סל קליטה, ולשלוח אותם לגור בצפון תל-אביב, אבל זה בהחלט אומר שצריך לשכן אותם בתנאים ראויים, לספק להם מזון, שתיה וטיפול רפואי, והמהדרין מוזמנים גם לתת להם עבודה על חשבון העובדים הזרים שמגיעים לישראל מדי שנה, ומשמנים את כיסיהם של קבלני כח אדם למיניהם.

יהיה מי שיטען שלישראל אין את המשאבים לקלוט פליטים שכאלה, ואחזור על מה שכתבתי ב-2008 ואומר שטיעונים כאלה הועלו גם נגד הצלת יהודים בשואה. יהיה מי שיטען שקליטת פליטים תפגע בצביון היהודי של המדינה, ואני שואל איזה צביון יהודי יש למדינה שמסרבת לקלוט פליטי חרב - וכן, לא כולם, אבל רבים מהם מגיעים ממקום סכנה. יהיה מי שישאל "מה נעשה איתם" וכבר עניתי על זה למעלה - הם יכולים להחליף את הפועלים הזרים שאנחנו מייבאים לישראל בהמוניהם מכל העולם - וגם משכנינו ביו"ש.

ובקיצור: הקמנו גדר, עצרנו את השטף - עכשיו הזמן לפתוח את הדלת.

לפני 20 שנה (*), אי שם ב-1992 הנשכחת, השתתפתי בהפגנה בירושלים. מסביבי עמדו כ-2000 איש, מספר שאני זוכר כי הוא עגול, יפה, וכי היה מעל ומעבר למה שציפו המארגנים, כי למרות שאני לא זוכר מה היה המאורע הספציפי שהביא לקיום ההפגנה, אני כן זוכר שהיא אורגנה "מעכשיו להערב". מה שאני עוד זוכר מההפגנה, וכנראה שלא אשכח בקרוב, זה את האלימות שהפגינו השוטרים: כחולים "רגילים", יס"מניקים ומג"בניקים, כלפי הנוכחים.

היינו, כאמור, כ-2000 איש, מרוכזים בכיכר כלשהי (פריז, אולי?) וסביבתה. היו שלטים, היתה כריזה, היו הרבה משפחות עם ילדים. אני זוכר שהמשטרה הזהירה אותנו מראש לא לרדת לכביש, אחרת הם יבטלו את ההיתר שניתן (וניתן) לקיום ההפגנה, ואני גם זוכר שמעבר לכך שנזהרנו מאד לעמוד בדרישה - היה גם קשה לרדת לכביש בגלל מכוניות שחנו באזור, ובגלל שלל הניידות והשוטרים שריתקו אותנו למדרכה.

אבל מה שאני זוכר בעיקר זה את הסוסים.

אני זוכר איך פתאום הגיעו המוני שוטרים על סוסים, ומהר מאד כולם דיברו על זה ש"היס"מניקים הגיעו". לא הבנתי את זה מה זה אומר, עד הרגע שבו המוני השוטרים הרכובים הסתערו עלינו, תוך שהם מכים לכל עבר באלות, וסוסיהם רומסים "גברים, נשים, זקנים וטף". אחד הנבלות ניסה להכות אותי, אבל הצלחתי לחטוף לו את האלה, ואני רוצה לחשוב שהוא נבהל, כי הוא לא נשאר להילחם עליה.

אנשים, כמובן, ניסו לצלם את התפרעות השוטרים. טלפונים אז לא צילמו שום דבר, ובשביל תמונות היתה צריך מצלמה, ולכן לא היו הרבה כאלה בנמצא, אבל אנשים ניסו לצלם. כל מי שזוהה כמצלם הפך למטרה לשוטרים, שכמובן דאגו להסיר מראש את תגי השמות. אחד המצלמים עמד לידי, וכדי "להסתיר את הראיות" הוא העביר לי את המצלמה. הוצאתי ממנה את הפילם והחזרתי לו אותה, כך שהשוטרים אמנם החרימו לו אותה - אבל לפחות לא השמידו את הראיות.

בשלב כלשהו פשוט התפזרנו, תוך שאנחנו רצים-בורחים מהשוטרים. מישהו צעק "בואו לבית הנשיא" ואני זוכר שרצנו כמו משוגעים עד שהגענו לצומת ליד משכן הנשיא, שם קלטנו שלשוטרים שרדפו אחרינו חוברים שוטרים נוספים מכל כיוון. התחילו לזרוק חבר'ה לניידות, לא בעדינות רבה, ואני זוכר את עצמי רץ לתוך חצר, מטפס על גרם מדרגות, וקופץ לחצר מתחת, משהו כמו שלשה מטרים, שם התחבאתי עד שלא שמעתי יותר צעקות. לא מעשה של גבורה, אבל לא משהו להצטער עליו, כשהאלטרנטיבה היא להיות צעיר, חמום מוח, ומסובך בצרות מעל הראש.

אני זוכר איך למחרת חברים שלי - אלו שלא ניסו או לא הצליחו לברוח - חזרו עם סיפורים על המכות אותן חטפו מהשוטרים - ואת החבלות שתמכו בסיפורים האלה. אני זוכר איך בתקשורת, בשמאל, וסתם אנשים "לא מעורבים פוליטית" דיברו על כך שהתפרענו, שתקפנו את השוטרים, ועל איך - בסופו של דבר וגם בתחילתו - הגיע לנו לחטוף מכות.

אני תמיד חוזר אל ההפגנה ההיא, אל ה"מסקנות" האלה, בכל פעם שאני שומע על אלימות של שוטרים. אני עדיין לא חושב שזה לגיטימי כששוטרים תוקפים אזרחים, כשהם עוצרים אותם ככה סתם כי הם ניסו להפגין באופן חוקי ודמוקרטי, אבל אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה מקרים בהם שמעתי שאני או אחרים "דרשנו את המכות" - איכשהו זה נורא קשה לי להאמין כשמישהו מספר שהרביצו לו סתם.

(*) מעט מאד משפטים גורמים לי להרגיש כל כך זקן...

ביום שישי האחרון, לאחר שריצה שש עשרה שנים ומחצה, השתחרר מהכלא חגי עמיר, אחיו של רוצח רבין - יגאל עמיר, ואני לא יכולתי שלא להשתעשע לפחות קצת ממצעד הדמעות שליווה את שחרורו מהכלא.

בעיני, במציאות שבה רוצחים 'רגילים' יוצאים הרבה יותר מהר ורבי מחבלים עם דם על כל מילימטר של גופם יוצאים על פחות, להתרעם על שחרורו של עמיר לאחר שנים כה רבות, כאשר לא הוא רצח, כאשר לא נכח במקום הרצח, וכאשר אין שום ראיה שידע בכלל על כוונת אחיו לרצוח (*), זה פשוט מגוחך. תוסיפו לזה את העובדה שהוא לא זכה לחנינה, לא לקיצור של יום ואפילו לא לחופשה אחת קטנה, ותבינו שמי שזועק "חמאס" כנראה לא באמת מאמין במערכת המשפט הישראלית "הקדושה".

נכון, רצחו לשמאל את המשיח, אבל הלימון הזה כבר מיצה את עצמו. להמשיך ליילל על שחרורו של חגי או להמשיך ולזעוק על כל דבר שאחיו מקבל בכלא (**) לא יביא שום שינוי או תועלת, חוץ מאשר כותרת נוספת בעיתון. רוצים לעשות משהו מועיל באמת? תפסיקו עם הרחמים העצמיים וחוקקו עונשי מוות והחמרה בעונשי המינימום.

מה שכן, כשחגי עמיר יוצא מהכלא ומכריז שהוא אינו מביע חרטה ושהוא גאה במעשיו (מה שלא יהיו?), אין דבר שאומר את זה יותר מאשר חולצה של נייקי.

באותה מידה הוא כבר יכול היה לצאת כשהוא לבוש כך:

(* ולהיפך, הראיות מראות שלא ידע)

(** הידעתם? בסתר מושבו בבידוד השב"ס מתיר ליגאל עמיר לנשום!)

רון מיברג כותב ש"מקבץ שיקולי הדעת וההתנהגות המביכה של מדינת ישראל ממרר את חייו" בארה"ב. הוא מספר ש"אפילו האקס-פטריוטים החריפים ביותר מתקשים להגן בימים אלה על נמל הבית הסוער... מתקשים, לעתים עד כדי תבוסה ניצחת, להגן על שיקול הדעת של המושלים במולדת."

כראיה לדבריו, מזכיר מיברג אירועים כמו אלו הנוגעים לאנטישמי המודרני נועם חומסקי, או האנטישמי הקלאסי גינטר גראס. הוא מזכיר את "ההנחתות שמוריד נתניהו על אובמה" ומתעלם מההשמצות של אובמה על נתניהו. הוא מזכיר את פניתו של פרס לאובמה בנוגע לפולארד, ומתעלם מכך שארה"ב כבר שיחררה מרגלים (רוסים ואחרים) חמורים יותר בעונש פחות, והמחיר הפוליטי שישלם נשיא אמריקאי על חנינה שכזו, בניגוד למה שמנסה מיברג לטעון, הוא מינורי. לסיום, כמובן, מקנח מיברג בסא"ל אייזנר, שקפץ לו הפיוז, והיכה תומך טרור שבא להפריע לפעילות צה"ל.

אז כן, יש אנשים שקשה להם עם הדברים האלה, אבל יכול להיות שאני גר באמריקה שונה מזו בה גר מיברג. באמריקה שבה אני גר, להיות ישראלי היה ונשאר נושא לגאווה. בארה"ב שבה אני גר, אנשים בכלל לא מתעניינים ב"מצב החסה בשטחים". הפיקציה המתקראת פלסטינים אינה נושא לדיון, לא נושא בחדשות, ואם תפתח CNN, NBC, FOX NEWS, או כל תחנה אקראית אחרת, הרבה יותר סביר שתשמע על איזה הוריקן, טורנדו, או הבחירות המתקרבות. הבחירות בארה"ב, כן?

במשרד האמריקאי בו אני יושב, כמו שכבר ציינתי, ישראל היא מושא להערצה. פיתוחים, המצאות, חידושים. כאדם דתי חובש כיפה, קל לזהות אותי כיהודי, והדבר תמיד גורר התעניינות. באוטובוס בו אני נוסע מדי יום לעבודה אנשים תמיד שמחים לדבר על ישראל וכמה היו רוצים לבקר בה. בקניונים ניגשים אלי אנשים ושואלים אם ישראל באמת יפה כמו בתמונות. כשמישהו כבר מדבר על המצב הבטחוני, זה לרוב כדי לדעת אם המצב באמת השתפר משמעותית, או שסתם לא מדברים על ישראל בחדשות. ואם מישהו כבר מספיק מעודכן במה שקרה עם אייזנר והנבלה מדנמרק, וזה לרוב דרך פייסבוק ולא דרך הטלויזיה, הרי שכל השאלות מסתתמות ברגע שאתה מזכיר לבנאדם שמדובר באזרח זר, חבר בארגון המתנגד לקיומה של ישראל, שקיבל אישור להיכנס, ואת האישור הזה ניצל כדי להפריע לפעילות צבאית. זה בערך השלב שבו השואל עובר לתהות מדוע איפשרו לו להיכנס, או לחליפין - מדוע לא יורים בהם, והאם ישראל מתרככת.

מיברג אומר שישראל יוצאת לא טוב מהאיומים על איראן, מחד, ועל "הבכיינות" מול המטס מנגד. "גרסה דוחה במיוחד של הקוזאק הנגזל" הוא קורא לזה. רק שמיברג כנראה לא מבין שמה שאתה יכול לעשות מול האויבים שלך (להלן: איראן), אתה לא תמיד יכול לעשות מול אזרחי מדינות ידידותיות (להלן: המטס), ולכן ישראל כן יכולה לפעול מול איראן, אבל נאלצת לבקש שיתוף פעולה מידידותיה, או המתייימרות להיות ידידותיה.

ובעצם, השאלה היא כנראה לא האם מיברג מסוגל או רוצה להגן על ישראל מול שכניו, אלא כמה הוא משוכנע בעצמו. כן, יש תקלות, וכשקצין מאבד עשתונות ומכה מפגין - אלים ככל שיהיה - זו תקלה מבצעית, אבל לא (בהכרח) תקלה מוסרית. וכשאמריקאים רואים שוטרים אמריקאים חובטים בהם על חסימת כבישים או "התנחלות" באיזה פארק, הם מבינים שאפילו בישראל - "המדינה הכי מוסרית בעולם" - קורה שחובטים באיזה דביל שהרבה יותר נוח לו להתמודד עם קצין ישראלי שיתן לו מחסנית בראש - במקום להתמודד עם קצין סורי שירוקן לו את אותה מחסנית בראש, ולכן גם די קל - אם אתה רק מאמין בזה בעצמך וגם יודע קצת היסטוריה - שישראל ממש לא עושה משהו שלא נעשה בעבר, או אפילו משהו ראוי לגינוי. אתם יודעים מה? יש מצב שאפילו בדנמרק, ערש הולדתו של "הקוזאק המוכה", יבינו איך קורים דברים כאלה.

לא, זה לא תמיד קל, אבל זה בטח יותר נכון מאשר להתחזות לצרפתי. ואם מיברג פתח בטלויזיה האמריקאית, אני אסיים בציטוט שכבר הבאתי כאן - אף הוא מתוכנית אמריקאית - "פרשיות סמויות" (Covert Affairs): כאשר אני ווקר (פייפר פראבו) אומרת בפעם הבאה הם צריכים להיפגש בריביירה הצרפתית, ואייל לוין (עודד פהר) עונה לה שהחופים בתל אביב יותר טובים. כשהיא שואלת "באמת?", הוא עונה לה "הכל בישראל טוב יותר..."

אחד הדברים שתמיד עושים לי טוב, זה לשמוע את החבר'ה במשרד, לרוב חבר'ה ממוצא הודי, מדברים על איזו המצאה, או גילוי, או תרופה, או כל דבר שכזה, כשכמעט תמיד מדובר על משהו "תוצרת הארץ". הדיון הזה כמעט תמיד נוגע, לפחות פעם אחת, ביכולות הטכנולוגיות, האינטלקטואליות, היצרתיות של מדינת ישראל, וכמעט תמיד הדיון הזה גובל בהערצה.

וכמעט תמיד, אחרי דיון כזה יבוא משהו שיחזיר אותי לקרקע הישראלית הקשה והטרשית, ולרוב זה יהיה קשור לאיזה גוף ממשלתי, בירוקרטי, או סתם לא חכם. וכשמדברים על גופי לא חכמים, אין כמו הרשות הלאומית לדוחות וקנסות להוציא לי את הרוח מהמפרשים. כי אי אפשר להבין איך ישראלים מגיעים להישגים שלהם, הישגים שבנויים על נסיון, ניסויים, סיבה ותוצאה והרבה היגיון, כשרואים איך עובד הסניף הזה של משרד האוצר במשרד התחבורה.

עברת באור אדום? זה כי נסעת מהר.

סטית מהנתיב? זה כי נסעת מהר.

פנית במקום אסור? זה כי נסעת מהר.

דיברת בסלולרי תוך כדי נהיגה? זה כי נסעת מהר.

נסעת על 40 קמ"ש בנתיב השמאלי בכביש מהיר? זה כי אתה נהג זהיר ושומר חוק.

כשרואים איך הרשות (או שמא יש לומר - החובה) הזו מתעלמת מכל העובדות וממשיכה למלמל כמו מנטרה את זה שמהירות מופרזת היא הגורם העיקרי לתאונות, מבינים למה למשטרה חושבת שיש לה פטור מהתמודדות עם נהגים מסוכנים באמת, ויש לה את הרשות (...) לפזר מצלמות מהירות על כל מטר, לשבת בנוחות על הישבן ולצפות בכסף זורם כמו בקופות של לאס וגאס. כשרואים את זה, מבינים למה בתי משפט מקילים כל כך בעונשם של נהגים מסוכנים כל כך. מה לעשות, הם לא נסעו מהר, רק היו מסוממים .

ח"כ שאול מופז אמר היום ש"חוק גיוס לכולם יושג בהסכמה או שלא יושג כלל" והוא צודק. חוק גיוס חובה לא יושג עד שנסכים על כך שמי שבוחר לא לשרת למרות שהוא כשיר לכך מבחינה רפואית, לא יקבל שום דבר מהמדינה לה הוא מסרב לתרום את חלקו.

הוא צודק גם כשהוא אומר ש"קו דק מבדיל בין הכרעת הרוב להכנעת המיעוט", אבל טועה כשהוא מנסה לערבב בין הדברים, כי לחובת הנשיאה בנטל קשר להכנעת המיעוט אלא רק למוסריות, מוסריות שמקימי המדינה ידעו שצריך לעגן בחוק שירות ביטחון, אותו חוק אותו מנסים אנשים וגורמים שונים לעקוף דרך חוק טל. מאותה סיבה חוק טל פסול לא רק בגלל שהוא מנסה לפטור, למעשה, את החרדים משירות - אלא באותה נשימה גם מכך שהוא מתעלם מהערבים, ולפיכך "מניח" שהם פטורים משירות לכתחילה.

ח"כ וילף לטעמי הולכת בכיוון הנכון כאשר היא מדברת על ביטול התמיכה ב"קבוצות לא ציוניות", אולם עצם קיום המדינה מהווה תמיכה פיזית באותן קבוצות, כאלה שיודעות לחבק את אויבי ישראל - אבל לא היו שורדות יום תחת שלטונם "המיוחל". כל זמן שהצבא והמשטרה שומרות על בטחונם של אותם "אנטי מציאותיים" אי אפשר לומר שהם אינם מקבלים תמיכה מהמדינה.

אם מדינת ישראל רוצה להבטיח שוויון בנטל היא צריכה:

1. לקבוע גיל סף אשר כל מי שצעיר ממנו, בריא בגופו ובנשמתו, וטרם התגייס יהיה מחויב בגיוס בין אם הוא חרדי או ערבי.
2. לקבוע תאריך אשר עד אליו כל מי שכלול בסעיף א' יהיה חייב בגיוס, ועד כמה שאפשר - המעוניינים ישולבו במסגרת יחידות הומוגניות.
3. לקבוע שכל מי שינסה להתחמק יגויס מיידית וישולב ביחידות רגילות, מעורבות, או כל יחידה שתזעזע את עולמו של הסרבן.
4. לקבוע שנגד סרבנים קיצוניים יופעלו אמצעים קיצוניים משלילת הטבות לכל החיים, ועד להוצאת ילדיו (אם וכאשר) ממערכת החינוך המועדפת עליו העברתם לבתי ספר ממלכתיים - שם ילמדו מה המשמעות של לחיות במדינה ולהיות חלק פרודקטיבי בה.

אם ישראל רוצה לדאוג לעתידה, היא צריכה להתחיל היום, או למעשה - היא היתה צריכה להתחיל לפני ששים שנה ויותר. כל יום שעובר רק הופך את השינוי לקשה יותר - ואת הצורך לגדול יותר. כשכולם ישרתו - כולם גם יוכלו לשרת פחות - ואז יגדל השוויון, יגדל הפריון במשק, ויקטן הפילוג.

הגיע הזמן להודיע על שירות לכולם, ומי שאינו מוכן לשרת בצבא - תמיד מוזמן להעביר את שירותו הצבאי/אזרחי בעבודת בניין, תוך שהוא עוזר לבטל את הצורך בפועלים זרים - ועל הדרך גם לתרום להורדת מחירי הדיור...

"אבל בעדה האתיופית", מבשרת כותרת המשנה בכתבה על מותה של חיילת ממוצא אתיופי בתאונת פגע-וברח-ושוב-פגע-ושוב-ברח-ושוב-ושוב. אבל בעדה האתיופית, מבשרת הכותרת, ואני לא יכול שלא לתהות איך הגענו לזה שתאונה כה מזעזעת זוכה לכותרת מגדרית ומצמצמת שכזו. תאונה כזו צריכה לזכות לכותרת כגון "אבל לאומי", תוך שהיא מציינת התדרדרות מוסרית חסרת תקדים.

אנשים עושים תאונות. כבר המשנה אמרה ש"אדם מועד לעולם", וזה לא השתנה במאות השנים שחלפו מאז. אנשים עושים תאונות ובורחים מאחריות. גם זה לא חדש, גם אם לא לגיטימי. אבל כשארבעה אנשים פוגעים באדם אחר, ואחד אחרי השני הם בורחים מאחריות? זה אסון.

עזבו בורחים מאחריות. עצרו, עזרו, הזעיקו עזרה, ואז תברחו. תשקרו, תגידו שלא פגעתם, ושמצאתם את הבנאדם שוכב על הכביש. אבל להשאיר אדם פצוע באמצע כביש? ולא רק אדם אחד, אלא עוד אדם ועוד אדם ועוד אדם? עזבו, אלה לא בני אדם.

תמיד היו תאונות, תמיד תהיינה, אבל כשמישהו פוגע באדם אחר ומשאיר אותו למות באמצע כביש - זה לא תאונה. זה מחדל חינוכי, ערכי, שיפוטי, וכל מחדל שתוכלו לחשוב עליו, וכשהתקשורת מצמצת את זה ל"אבל בעדה האתיופית", זה מוסיף גם מחדל תקשורתי לאסון.

לא נותר לי אלא לאחל לכל הבורחים ייסורי מצפון עזים ממוות, ולמשפחות האבלות - שהמקום ינחם אותן בתוך שאר אבלי ציון וירושלים - מכל העדות והמוצאים - ולא תוסיפו דאבה עוד...