אז בהמשך לזה, ולזה, וגם לזה, נפגשנו הערב - אוסף של מתנדבים חדורי אמונה - בביתה של יורשת-העצר, הנסיכה קוקסטה, לצורך סיעור מוחין ותוכניות לעתיד. עלו כל מיני רעיונות ותוכניות שכרגע אני לא בטוח שזהו מקומי לפרסם אותם, אבל היה כיף לשבת עם אנשים שאכפת להם בכלל, ושחולקים אכפתיות משותפת בפרט, ושכולם נותנים כתף לנסות ולהציל את האתר שהיה לנו בית חם ותומך במשך שנים לא-מעטות.

ואם אתם קוראים את זה, אנשים-יקרים-שהגיעו-לפגישה, אז דעו שהיה לי נעים לפגוש ולהכיר אתכם גם סתם ככה, ואם אתם נמצאים בסביבה - או בפייסבוק - אתם מוזמנים לומר שלום 

כתבתי פה בעבר על התלאות שעברנו עד שיעל ותמר נולדו.

לא ברור לאן עף הזמן, אבל מפה לשם, או-טו-טו הבובות חוגגות שנתיים

כשוונדי נכנסה להריון לפני כשמונה חודשים, הודענו לרופאים שהולכים להיות לנו תאומים והרופאים אמרו שזה אפשרי אך לא סביר.

כשחזרו תוצאות בדיקות הדם הראשונות הרופאים עברו מ"לא סביר" לקביעה נחרצת שלא מדובר בתאומים. הסברנו להם שהם טועים והמשכנו הלאה.

כשהגענו לבדיקת האולטראסאונד הראשונה ושאלנו אם כבר רואים שזה תאומים הם אמרו - שוב - שלא מדובר בתאומים, עד לרגע שבו טכנאית הרנטגן ההמומה ציינה שהיא רואה "עוד משהו". היא קראה לרופאה לבא ולהסתכל והרופאה - המומה גם היא - אמרה שנראה שאכן מדובר בעובר נוסף, אבל "הוא קטן מדי לשרוד". היא ציינה גם שאם אנחנו רואים דם או סימנים חריגים, לא להתרגש, כי זה "פשוט הגוף מסלק את השיירים של העובר שלא שרד". אמרנו תודה, ושניפגש בבדיקה הבאה.

בבדיקה הבאה "הדבר הקטן" עוד היה שם, ולמרות שהוא עוד היה קטן - עכשיו הוא היה קצת יותר קטן.

וכך גם בבדיקה הבאה, וגם בזו שלאחריה. ובכל פעם, הרופאים סיפרו לנו כמה זה בעייתי, כמה שאין סיכוי שהעובר ישרוד, כמה צריך להיזהר שלא לסכן את העובר "התקין" בשביל תאומו הקטן, כמה שמימדים כה קטנים אצל עובר יכולים להעיד על שלש בעיות גנטיות רבות, ועל כמה שאין טעם לעשות בדיקת שפיר כי זה עלול לסכן את העובר "התקין" (מה שנענה ב"אין טעם לעשות בדיקה כזו כי אנחנו לא נעשה הפלה").

כמעט שמונה חודשים של הפחדות והורדת ציפיות עברנו, עד שביום שישי האחרון הרופא שלנו זימן אותנו לזירוז, בגלל רעלת הריון. מילאנו את הטפסים והתחלנו להתכונן - פיזית ונפשית - לזירוז "החירום" ותוך שאנו מחכים, התחילו לוונדי צירים. שאלנו את האחות המטפלת אם יתכן שוונדי מתחילה לידה טבעית, ונעננו בזה שזה ממש לא סביר. גם שעה מאוחר יותר זה נשמע לאחות לא סביר שמתחילה לידה טבעית, וזאת גם כאשר וונדי התלוננה על צירים חריפים ובתדירות עולה וגוברת. שעה מאוחר יותר וונדי כבר קיבלה אפידורל, ושעה מאוחר יותר, בשעה 23:15 נולדה במזל טוב בתנו יעל-מינה, כשאחותה תמר-אוה דולקת אחריה וקובעת זמן לידה של 23:17. שתיהן קטנות יחסית, אך שתיהן בריאות ב"ה, ובכלל - מה שחשוב זה שלמרות כל מה ששמענו בחודשים הארוכים האלה - הגענו לקו הסיום עם שתי בנות, קטנות, חמודות, ו"לא סבירות אך מאד מציאותיות".

מה הפואנטה של הרשומה הזו?

דבר ראשון, שרופאים הם אנשים מלומדים, הם אנשים חכמים, הם אנשים מנוסים, אבל מעל הכל הם אנשים, ואנשים טועים. וכשרופאים אומרים שחייבים לעשות משהו או לא לעשות משהו, ראוי להקשיב להם, לשקול את ההמלצות, אבל לא בהכרח לקבל אותן. למזלנו ובסייעתא דשמיא, הרופא המטפל שלנו הוכיח שהוא מלומד ומנוסה יותר מהרופאים שעקבו אחרינו בבית החולים לאורך ההריון, וגם אם לא אמר זאת במלים אלה, הבהיר לנו שגם הוא לא בהכרח מסכים עם אותם רופאים, ושלדעתו הם נוטים להפחיד מטופלים מעבר לנדרש או הרצוי, ושאם זה היה תלוי בהם, חצי מהריונות היו מסתיימים בהפלות. 

דבר שני, שאנחנו שמחים מאד לבשר על הולדת בנותינו היקרות, יעל ותמר, ושאנחנו מודים לכל מי שתמך בנו לאורך הדרך, ולקב"ה שהביאנו הלום 

יעל-מינה קרויה על שם שלשה אנשים: יעל על שם הרב צבי פסח פרנק, סבא-רבא שלי מצד אבי, ועל שם אביה של אמי, יעקב צבי מאירוביץ'. השימוש בשם "יעל" הינו מעין ואריאציה של "צבי", כפי שגם אני קרוי "עופר" על שם "צבי", דרך משפחות עולם החי. סבי ע"ה נפטר לפני כשנה וחצי, וכעת יעל - אשר "שאלה" גם את שתי האותיות הראשונות של של שמו הראשון, יעקב, קרויה על שמו ועל שם סבא-רבא שלי, כאשר השם השני - מינה - מוענק לה ע"ש אמו של אבי, בתו של הרב צבי פסח פרנק.

תמר-אוה קרויה על שם סבתא של וונדי, אוה, כאשר השם תמר אינו מוענק לה על שם מישהו "מהדורות האחרונים" אלא נועד - יחד עם יעל - לציין נשים חזקות מהתנ"ך. תמר היתה כלתו של ראובן, שבראותה מציאות עקומה קמה ופעלה לשנות אותה, תוך שהיא מוכנה לסכן את עצמה ובלבד שלא תפגע באחרים, ובכך היא מייצגת עוצמה וצדק. יעל "שלובה יד ביד" כאשר היא קרויה גם על שם יעל אשת חבר הקיני אשר הרגה את סיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור, ותוך שהיא מסכנת את עצמה, תוך שאינה "יושבת אוהלים", היא קמה, פועלת, מנחיתה את המהלומה הסופית (תרתי-משמע) על צבאו של יבין, ומביאה את הנצחון לבני ישראל.

ולבנותי היקרות אני מאחל שהן תהיינה חכמות, חזקות, שתדענה מתי לפעול ואיך, שתדענה לזהות צדק ולהילחם עליו, ושתדענה שצדק זה דבר להילחם עליו, אבל לא במחיר פגיעה בכבודם של אחרים

נכון, אני כמעט לא כותב פה, בטח לא כמו פעם, אבל אני מנסה לחזור, ומספרים עדיין עושים לי את זה...

מסתבר שלפני כשבועיים האקדמיה ללשון העברית הודיעה על פרסום מילון מונחים חדש, ובמסגרתו קיבלה את המלה "רשומה" כמונח העברי התקין ל"פוסט". מסתבר גם שלמרות שאני לא מצליח למצוא את הפוסט הרלוונטי (*) וזה קצת עצוב, NRG מתעד אותי כמי שהציע את המלה הזו, ולכן אני מנכס לי תרומה זו לשפה העברית. מה אני אעשה עם הקרדיט הזה אני לא יודע, וזה גם לא באמת משנה. לא לי, לפחות

(* השימוש הכי "קדום" שמצאתי אצלי הוא מפברואר 2003)

שתי עובדות זניחות לכאורה:

1. בימים אלה אני שוקל כפי ששקלתי ב-2005.

2. אתמול העליתי לפייסבוק תמונות של הילדים ושלי בים.

המעניין או משעשע, בעיני לפחות, הוא העובדה שב-2005, למרות ששקלתי אותו דבר, לא סביר שהייתי מעלה תמונות כאלה - לפחות לא תמונות שלי בבגד ים. הפרספקטיבה נכנסת לתמונה (במלוא מובן המלה) לאור זה שאם ב-2005 הרגשתי לא טוב עם עצמי בידיעה שאני שוקל כ-18 קילו מעל המשקל בו פתחתי את המילניום הזה, היום אני יודע שאני שוקל כ-18 קילו פחות ממה ששקלתי לפני שנתיים. הדרך למשקל התקין עוד ארוכה (ומייגעת), אבל אמצע הדרך היא מקום מעודד.

עשור, אותו גוף - גם אם קצת יותר זקן ועייף - ואיכשהו המראה מראה לי תמונה אחרת, מעודדת, אולי קצת נאיבית

אין לי מושג אם ומתי ישדרו את הסדרה Covert Affairs (עסקים אפלים?) בארץ, אבל אם יש לכם את האפשרות (ואני לא רומז לאמצעים בלתי כשרים או לעסקים אפלים כלשהם), או אם-וכאשר הסדרה תגיע לארץ, תוודאו שאתם רואים את הפרק הרביעי בסדרה - "No Quarter" - עם עודד פהר בתור כוכב אורח.

נראה שזה הפך לסוג של טרנד להכניס עברית לסדרות אמריקאיות, כשרק מהתקופה האחרונה אפשר להביא את "איזה חמוד" בסדרה Royal Pains, או שלל התבטאויות "יהודיות" כגון כיפה על ראשו של חוקר היספני, אזכורים לאיסור עבודה בשבת, והמון איזכורים למזל טוב, בת מצווה וכו' בפרק מהשבוע בסדרה The Glades, ועוד - אבל לראות את עודד פהר משחק סוכן מוסד, תוך שהוא מפזר יציאות בעברית (וגם חוטף בחזרה) - זו כבר ממש פנינה.

לשמוע את "אייל לוין", המגולם ע"י פהר, מתעצבן על אנני ווקר (פייפר פראבו) כשהיא אומרת ששהיא פעלה עפ"י הפרוטוקול (של ה-CIA), ואומר בתגובה "אני לא מאמין, שלחו לי איזה ילדה מטומטמת" וגם "ג'ובניקית" זה נפלא כמעט כמו לשמוע אותה אומרת בתגובה (ובעברית) "אני לא ג'ובניקית", אבל הכי כיף זה לשמוע את פייפר פראבו אומרת שבפעם הבאה הם צריכים להיפגש בריביירה הצרפתית, ועודד פהר עונה לה שהחופים בתל אביב יותר טובים. כשהיא שואלת "באמת?", הוא עונה לה "הכל בישראל טוב יותר..."

ובשורה התחתונה: מי בכלל צריך משרד חוץ כשיש טלויזיה?

יונתן חיים לנדא נולד לפני שנה, אח לליאת, ובן לוונדי ועופר לנדא.

לאורך השנה האחרונה התחלתי פעם אחר פעם לכתוב פוסט שיבשר על לידתו, וכדרכי  בכל הנוגע לדברים הגדולים והחשובים - יש לי כל כך הרבה דברים לכתוב, והפוסט לעולם אינו מגיע לכדי פרסום. מכאן לשם חלפה שנה, ובשבוע שעבר כבר חגגנו ליונתן יום הולדת, שזה הקש האחרון שאפשר עוד היה לשבור, ולכן הנה אני יושב וכותב על יונתן, ולמה הוא קרוי כך.

בברית של יונתן סיפרתי מה הביא אותנו לבחור בשם יונתן חיים.

סיפרתי שיונתן קרוי על שם יהונתן קפלן, בן דודו של אבי, והוא קרוי על שם חיים גרונם לנדא, אביו של אבי, סבא שלי.

את יהונתן קפלן לא הכרתי. כמו שלשת אחיו שירת בצנחנים, וכמו שניים מהם - אבנר ויוסי - נהרג בגיל צעיר.

אבנר נשרף למוות בתאונה בקיבוץ תל-קציר ב-1959, ויוסי, שהיה איש צנחנים וסיירת מטכ"ל, נהרג במרדף בבקעה ב-1969.

יהונתן היה איש מוסד שהיה מעורב במבצעים שגם מתוך המעט מאד שידוע לי עליהם - אני יודע שהם שינו את ההיסטוריה. ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוא חזר לארץ מחו"ל, שם היה מוצב במסגרת תפקידו במוסד, ובמלחמה נהרג מירי צלפים.

כאמור, את יהונתן לא הכרתי, אך מתוך הסיפורים ששמעתי לאורך השנים, ומתוך מכתבים והקלטות ששמעתי, גדלתי בידיעה שמדובר היה באדם מסור, יסודי, ואחראי באותה מידה שהיה בנאדם רגיש, אוהב שירה וטבע, ואוהב חיים.

סבא שלי נולד ברוסיה של המהפכה הקומוניסטית. את אבא שלו שלחו לסיביר "באשמת היותו רב", והסבא שלי - בהיותו נער בן 13 - ברח מרוסיה ובדרכים עקלקלות הגיע לארץ ישראל, בכדי שיוכל ללמוד תורה. בארץ ישראל הוא נשא לאשה את מינה פרנק, בתו של הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים. בשליחות איגוד הרבנים ד'אמריקה הגיע סבי לארה"ב, שם פעל לגיוס תרומות ולהצלת יהודים, פליטים מאירופה.

סיפרתי בברית שמאז שאני זוכר את עצמי וזוכר את הסבא שלי, אף לא פעם אחת ראיתי אותו מתעצבן, כועס או מרים את קולו. סיפרתי שעל אף שסבא שלי היה שקוע כולו בעולם התורה, הוא תמיד שאל אותי אם למדתי משהו חדש בנושא שכבר אז, בגיל 10, 11, 12 הייתי שקוע בו - עולם המחשבים. לבר המצווה שלי הסבא והסבתא שלי נתנו לי כסף ואמרו שהיו רוצים שאקנה בזה משהו "בשביל המחשב". 20 שנה עברו ואני לא אשכח את העובדה הזו, שהם - שגם היום נראים לי קצת "מעולם אחר, מזמנים אחרים" - רצו שאשקיע במחשב שלי, כי זה עניין אותי, כי זה משך אותי, וכי הם נהנו לראות אותי נהנה. באופן לא כזה מפתיע, את אותה פתיחות, סבלנות, שלווה, חיפוש מתמיד אחרי ידע, רצון ללמוד וללמד, אני מוצא היום גם אצל אבא שלי.

כשנולד יונתן, ולמעשה הרבה לפני כן,  ידעתי שאם יש משהו שאני יכול להנחיל לו, בתקווה לגדל אותו כבנאדם טוב, בנאדם חכם, או פשוט "בנאדם", ידעתי שאני יכול - וצריך - להתחיל בהנחלת שני השמות האלו - יהונתן וחיים. שמות שמציינים מבחינתי תשוקה לחיים מחד, ותשוקה למשמעות מאידך. דבקות בעקרונות מחד, וכבוד לאחר מאידך. חיים ללא מגבלות מחד, אבל חיים בגבולות מאידך. שמות בשיחד מייצגים מטרה ואמצעי: יונתן חיים. י' נתן חיים.

בינתיים יונתן הולך בתלם המיוחל. הוא מצחיק בטירוף מחד, ושקט ורגוע מצד שני, הוא מתעקש למשוך לי את העכבר והמקלדת מהידיים, אבל מרגע שהם בידיו הוא מסוגל לשבת זמן ארוך ולהקיש בהם שוב ושוב. הוא מתרוצץ בבית, מסתער לכל דלת פתוחה (וזה לא משנה אם זו דלת של חדר, של הבית, או של המקרר...), אבל יושב בשקט ואוכל כל כך יפה, שלפעמים אפשר לשכוח שהוא שם...

יונתן שלי, אני אוהב אותך מאד, ושמח מאד שיש לי אותך!

 בתקווה שיום אחד תקרא את כל זה - מזל טוב, ועד 120 שנים של אושר!

ובגלל שהזנחתי את יונתן עד היום מעל דפי הבלוג הזה, הנה מקבץ תמונות "מהשנה שחלפה"

ולמעוניינים - פה ופה ניתן לראות תמונות מיום הנצחה שקיימנו לאחים אבנר, יוסי ויהונתן ביום העצמאות שעבר (התשס"ט, 2009).

אחת השאלות שהשופטים ב"אמריקן איידול" מאד אוהבים לשאול את המתמודדים רגע לפני שהם מודחים מהתוכנית זו השאלה "האם יש משהו שהיית משנה בהופעה של אתמול?", ורגע אחרי שהם אומרים שהם שלמים עם ההחלטה שלהם מבשרים להם שהם יכולים בלב שלם לארוז את המזוודות ולחזור הביתה.

נבחרת הטניס השוודית אמנם לא תארוז מזוודות, וטכנית היא כבר בבית, אבל אני מאד מקווה שהם חוזרים ושואלים את עצמם "האם יש משהו שהיינו משנים בהחלטה המטופשת לקיים את המשחקים ללא קהל? האם יש סיכוי שקהל אנטי ישראלי היה משפר את סיכויינו לנצח, גם אם לא היינו מבינים מלה מהקהל, ולא היינו מבינים בכלל אם הצעקות בערבית הן עידוד או קללות?"

בקיצור, אני מקווה מאד שקר כרגע במאלמו, כי כמו שאמרו גדולים ממני:

Revenge is a dish best served cold

אם ב-25 בספטמבר אתם מגיעים להופעה של פול מקרטני בפארק הירקון ואתם רואים במקרה איש גדול מסתער לעבר הבמה, תוך שהוא מושך עכשיו אשה קטנה ויפה, ותוך שהוא דורס כל מי ומה שעומד בדרכו אל השורה הראשונה - עיצרו אותי (אם תצליחו) ואמרו שלום... לא יודע מה אתכם, אבל אני בעזרת-השם-ובישועתו-טפו-טפו-חמסה-חמסה הולך להגשים חלום חיים!

(ולמי שהכותרת לא אומרת לו כלום...)