העיתון הלבנוני אל-אכבר פירסם באתר שלו רשימה של "הפלסטינים שנהרגו במתקפה המתמשכת של ישראל", כאשר שליש מאותם הרוגים מסומנים בתוך "לא ידועים" או "לא מזוהים", וזאת למרות שהאתר מקפיד לעדכן את הרשימה בכל יום, ולמרות העובדה שרבים מאותם (חסרי) שמות נוספו לרשימה לפני שבועיים ויותר. אז כאמור - שליש. 1/3. 33%.

שליש לא מזוהים זה אחוז בלתי יאמן במלוא מובן המלה והוא פשוט מגוחך, במיוחד כאשר במקביל הרשימה כוללת שמות רבים שמופיעים פעמיים - הדבר מעיד על רשימה פיקטיבית, לא רצינית, שכל מטרתה היא להפליל את ישראל. אז מילא זה שהנבלות בחמאס וסייעניהם עושים את זה - זה לא חדש - אבל זה שהעולם מקבל את המספר המספרים האלה כתורה מסיני, וזה שישראל אינה זורקת אותם לכל הרוחות - זה פשוט ביזיון! איפה משרד החוץ בכל הסיפור הזה, ואיפה שר החוץ שלא פותח את הפה אם זה לא נוגע לטאיפ "הכלב" ארדואן?

העברתי את הרשימה הזו לקובץ אקסל ואם מישהו מעוניין אני יכול לשתף אותו, אבל בינתיים - קבלו כמה דוגמאות:

585. Yasmin Ahmad Abu Mor, 25, was killed in Rafah.
773. Yasmin Ahmad Abu Mor, 27, succumbed to his wounds in an Egyptian hospital and died.

450. Samar Osama al-Halaq, 29, was killed in the same attack (in al-Ramal)
384. Samar Osama Khalil al-Hallaq, 29, was killed in al-Shujayeh.
about an hour ago · Like

350. Osama Khalil al-Hayyah
351. Khalil Osama al-Hayyah

1618. Moussa Yassin Abu Naqira, 22, was killed in the same attack.
1632. Moussa Yaseen Abu Naqira was found in Kuwait Hospital.

752. Amir Adel Siyam, 9, was killed in Rafah.
754. Amir Adel Siyam, 13, was killed in Rafah.

1056. Ayman Adnan Moussa Shaker, 25, was killed in Central Gaza.
1083. Ayman Adnan Moussa Chokr, 25, was killed in the same attack (in al-Wista)

1034. Azza Abdel Karim Abdel Haman al-Falit, 44, succumbed to her wounds in an Egyptian hospital.
1085. Azza Abdulkarim Abdulhaman al-Fleit, 44, succumbed to wounds in an Egyptian hospital.

353. Fahmi Abdel Aziz Abu Said, 29, was killed in al-Wista.
405. Fahmi Abdel Aziz Sa'ed Abu Said, 29, was killed in al-Shujayeh.

בקיצור, אני צנצנת אם ברצועת עזה נהרגו אלף אזרחים (או פחות), ונכון שחבל על כל חף מפשע שנפגע, אבל אם כל הרוג משמש אותם כנשק - אז גם על המספרים האלה חשוב להילחם.

כש-NRG מדווחים שאובמה אמר שנאט"ו אינה שוללת פעולה צבעית בלוב, האם הם מנסים לרמוז שיש סוג של צביעות בתגובה האיטית של המערב לטבח (לכאורה) שקדאפי עורך באזרחיו, או שנאט"ו, כמו צה"ל על המרמרה, ישתמשו ברובי צבע...?

שר הביטחון אהוד ברק אמר היום ש"מועד התפרצות פרשת הקרקעות של גלנט אינו מקרי", כשהוא רומז לכך שהפרסום האינטנסיבי בנושא נועד למנוע את מינויו של יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל. האמירה הזו מראה פעם נוספת עד כמה מנותק ברק מהעם ומהמציאות, כשהיא מראה שברק מחפש רמזים בדברים המונחים ברורים כאור השמש.

כן, זה נכון - אנחנו לא רוצים רמטכ"ל שמבקש אישור לבנות בניגוד לחוק, וכאשר בקשתו נדחית - הוא בונה בכל זאת.

כן, זה נכון - אנחנו לא רוצים רמטכ"ל שמשקר לועדה שאמורה לאשר את מינויו לתפקיד.

כן, זה נכון - אנחנו לא רוצים רמטכ"ל שמשקר לבית המשפט.

כן, זה נכון - אנחנו לא רוצים רמטכ"ל שלא מבין למה לא סולחים לא על שחיתות, עבירה על החוק - וגם על שקר.

יותר מזה:

כן, זה נכון - אנחנו לא רוצים שר ביטחון שעל אף כל האמור לעיל מתעקש למנות רמטכ"ל שכזה, ובמקום לבדוק איפה כשל הוא עצמו בבחירתו - מתעקש להשתלח בתקשורת ובציבור.

כן, זה נכון - אנחנו לא רוצים שר ביטחון שעל אף כל האמור לעיל מתעקש להשתלח בתקשורת ובציבור, במקום לבדוק איך הנושא לא נבדק כאשר הפרסומים החלו כבר לפני מספר שנים.

כן, זה נכון - אנחנו לא רוצים שר ביטחון שעל אף כל האמור לעיל מוטרד יותר מהתזמון של הפרסום מאשר מכך שגורמים בצה"ל מאשרים שקלמן ליבסקינד, העיתונאי שחשף את השחיתות, הוא זה ששוחרר משירות ולא גלנט, ואנחנו לא רוצים שר ביטחון שאינו מתנער מההודאה של גורמים בצה"ל בנושא - ודורש להדיח את המעורבים בשיחרורו של ליבסקינד.

או במלים אחרות: אם מה שמטריד את שר הביטחון זה התזמון יותר מאשר התכולה - איך אפשר לסמוך עליו שהוא יודע להכין את מערך הביטחון כדי שזה ידע להגן עלינו מכל התקפה - ובכל תזמון...?

כמו שכבר ציינתי בעבר, "הייתי שם" כשצה"ל יצא מלבנון לפני עשר שנים, וכבר כתבתי בהזדמנויות שונות על הדברים הנכונים שנעשו בנסיגה ובהיערכות לה (בעיקר בגזרת אוגדה 91 בראשות אפי איתם ואחריו משה קפלינסקי), ועל הדברים המאד לא נכונים שנעשו בגזרת היק"ל (יחידת קישור לבנון) בראשות בני גנץ.

כתבתי, אבל לא כתבתי על הרגע שבו פחדתי, ולמעשה - אחד הרגעים היחידים שבהם באמת פחדתי לאורך שלש השנים ששירתתי בגזרת לבנון.

זה היה יום למחרת הנסיגה, או ליתר דיוק - ביום שבו כולם היו שקועים בטלויזיה, בוהים בהלם בתמונות החיילים הצוהלים החוצים עם הנגמ"ים את השערים ונועלים אותם מאחוריהם בפעם (הלא) אחרונה, בתמונות הפליטים הלבנונים, אנשי צד"ל ו"סתם" פועלים שחשו סכנה לחייהם עם בוא הנסיגה... זה היה בהמשכו של לילה שבו הובאה למרפאתנו גופתה של בחורה לבנונית, בתו של חייל צד"ל, שמחבלי חיזבאללה הגיעו אל ביתה, וירו בה למוות... זה היה בהמשכו של שבוע מטורף שבו צה"ל ירה ללא הפסקה, ללא הפסקה, ללא הפסקה אלפים רבים של פגזים, מתוך ניסיון להצמיד את החיזבאללה למוצביהם, ואולי גם הרבה מתוך פניקה שנבעה מקריסת מוצבי צד"ל שברצועת הביטחון...זה היה בהמשכו של שבוע, שאנשים יצאו הביתה "לאפטר" - יציאה של יום אחד - וכשהם חזרו - המציאות היתה לגמרי אחרת...

וזה היה היום שבו מערכת ההתראה שלנו התחילה להבזיק "חווה אדומה" בנקודה אחת, ואז באחרת, ובעוד אחת ובעוד, עד שמכל עבר קיבלנו דיווחים על המוני נגיעות שכאלה, ואף אחד מאיתנו, שעמדו בחמ"ל החטיבתי באותו יום, לא היה זקוק למראה עיניים כדי להבין שלכל אורכה של גדר המערכת, ההגנה האחרונה עם קריסתה של "רצועת הביטחון", עומדים אנשים חמושים, והם מנסים לפרוץ את הגדר. ואף אחד מאיתנו לא היה זקוק להסברים כדי להבין שבמרחק זריקת אבן מהגדר ישנם ישובים ישראלים, ואף אחד לא היה צריך הסברים כדי להבין ש"החיזבאללה על הגדר" זה כבר לא משפט שאתה אומר לטירונים כדי לדרבן אותם.

ואז עברה לי בגב צמרמורת נוראית של הבנה, של זיעה קרה, של הפנמה: רצועת הביטחון נפלה.

* חווה אדומה: שם הקוד הצה"לי להרתעה על נגיעה בגדר החשמלית, נגיעה המאפיינת ניסיון לטפס על הגדר, לחתוך אותה, או לעבור דרכה, וזאת להבדיל מ"חווה צהובה" המאפיינת מגע קל, אשר עשוי להתברר כחיה או משב רוח. ולא הייתי חושב לחשוף את הקודים הללו, אילולא דובר צה"ל עשה זאת קודם.

בשבוע שעבר יצא לי לנקות קצת את הראש במילואים בצפון, בבסיס בו שירתתי בסדיר. אין לי כוונה להיכנס יותר מדי לפרטים מבצעיים שאליהם נחשפתי במהלך המילואים, אבל את תחושת הבטן שלי אני בהחלט רואה לנכון לחלוק.

התגייסתי לצה"ל במרץ 97', ואחרי טירונות בבסיס סיירים וקורס חובשים, הגעתי ב-23 באוגוסט 97' לעוצבת הגליל, ומשם - ביום חמישי ה-28 באוגוסט, הגעתי לעוצבת חירם.

באותו יום - ה-28 באוגוסט - אירע אסון השריפה בוואדי סלוקי, בו נהרגו חמישה ונפצעו קשה חמישה חיילים מגולני - שפונו לטיפול ע"י תאג"ד החטיבה שלנו. זה היה האירוע הראשון בו נטלתי חלק - גם אם רק כצופה - אך הוא היה רק פתיחה לאחד מיני רבים. תוך כשבועיים מאותו אירוע יצא לנו לטפל בתינוקת (בת שנתיים, אני עדיין זוכר) שנפגעה קשה בראשה (אמרו לנו שנפלה לה טלויזיה על הראש, ואני זוכר שהיה ברור לנו שאם כבר - ההורים שלה "נפלו" עליה), טיפלנו בסרן גל לב-רן, הצוות שלנו טיפל בנפגעי ספארי שהתהפכה במורדות הר-דב, ואני שימשתי כנושא ארונה של עינב מדהלה שנהרגה באותה תאונה. בין לבין הוקפצנו לטובת אירועים אחרים, אבל אלו היו הגדולים, אלו שנחרטו בזכרוני, ומאפילים על שלל האירועים העצום שבו השתתפתי כחובש בשלש שנות שירותי הצבאי, עד שהשתחררתי ב-30 ביוני 2000, חודש וקצת אחרי הנסיגה מלבנון.

אני מספר את כל זה, כי כשאני הגעתי למה שאהבנו לקרוא לו "צוות גיבור" (גיבור במלעיל), החובשים הוותיקים היו "בוגרי" אסון המסוקים, הם היו כאלו שהתנסו באירועים רבים, ונוכחותם, נסיונם והדרכתם - עזרו לי "להתאקלם" בתאג"ד שהיה הכי פעיל בצה"ל במשך שנים ארוכות, ושהציל פצועים גם בתנאים לא פשוטים בכלל. בתורי, גם אני חנכתי את הצעירים, הובלתי אותם לזירות פצועים, והנחתי שהם בתורם יעשו זאת.

ואז הגיעה הנסיגה מלבנון, וטרפה את הקלפים, ואז באה מלחמת לבנון וטרפה אותם שוב ושוב.

ואז, בשבוע שעבר הגעתי לבסיס "שלי", והבנתי שהחובשים שם מקסימים, אכפתיים, ורציניים - אבל הם, ואנחנו, בבעיה.

הבנתי שהחובשים האלה לא היו מעורבים בשום אירוע אמיתי. חלקם עוד שירתו עם כאלה ששירתו במלחמה האחרונה, אבל אפילו הם כבר מתמעטים, ומשתחררים.

הבנתי שהקצינים שלהם אולי הסתובבו בשטח בתקופת המלחמה, אבל לא כמפקדים, וחלקם אפילו לא כחיילים.

הבנתי איך צומחת שאננות, ומאיפה יצמח ההלם הבא.

אי אפשר "ללמד" את התחושה שעוברת לך בעמוד השדרה כשיורים עליך, כשמתפוצץ לידך מטען, כשהפצוע צורח, או כשהוא מפסיק לצרוח... אי אפשר ללמד את זה, אבל את תחושת הדחיפות אפשר להעביר, אבל רק אדם שחווה את זה יוכל להעביר את זה הלאה. הבנאדם הבא כבר יספר את זה כמור"ק, לא כפחד, ככאב, או כאימה טהורה.

הדור החדש של החיילים בצפון מתחייל לתוך שעמום, הוא אינו דרוך, ולזה - לדעתי - מחכה נסראללה.

לשאננות החיילים והקצינים, שתאפשר לו - בשקט וביסודיות - להכין את ההפתעה הבאה שלו.

האם אנחנו באמת יודעים לשמור על הדריכות, גם בפני השעמום והשגרה?

ימים יגידו...