רון מיברג כותב ש"מקבץ שיקולי הדעת וההתנהגות המביכה של מדינת ישראל ממרר את חייו" בארה"ב. הוא מספר ש"אפילו האקס-פטריוטים החריפים ביותר מתקשים להגן בימים אלה על נמל הבית הסוער... מתקשים, לעתים עד כדי תבוסה ניצחת, להגן על שיקול הדעת של המושלים במולדת."

כראיה לדבריו, מזכיר מיברג אירועים כמו אלו הנוגעים לאנטישמי המודרני נועם חומסקי, או האנטישמי הקלאסי גינטר גראס. הוא מזכיר את "ההנחתות שמוריד נתניהו על אובמה" ומתעלם מההשמצות של אובמה על נתניהו. הוא מזכיר את פניתו של פרס לאובמה בנוגע לפולארד, ומתעלם מכך שארה"ב כבר שיחררה מרגלים (רוסים ואחרים) חמורים יותר בעונש פחות, והמחיר הפוליטי שישלם נשיא אמריקאי על חנינה שכזו, בניגוד למה שמנסה מיברג לטעון, הוא מינורי. לסיום, כמובן, מקנח מיברג בסא"ל אייזנר, שקפץ לו הפיוז, והיכה תומך טרור שבא להפריע לפעילות צה"ל.

אז כן, יש אנשים שקשה להם עם הדברים האלה, אבל יכול להיות שאני גר באמריקה שונה מזו בה גר מיברג. באמריקה שבה אני גר, להיות ישראלי היה ונשאר נושא לגאווה. בארה"ב שבה אני גר, אנשים בכלל לא מתעניינים ב"מצב החסה בשטחים". הפיקציה המתקראת פלסטינים אינה נושא לדיון, לא נושא בחדשות, ואם תפתח CNN, NBC, FOX NEWS, או כל תחנה אקראית אחרת, הרבה יותר סביר שתשמע על איזה הוריקן, טורנדו, או הבחירות המתקרבות. הבחירות בארה"ב, כן?

במשרד האמריקאי בו אני יושב, כמו שכבר ציינתי, ישראל היא מושא להערצה. פיתוחים, המצאות, חידושים. כאדם דתי חובש כיפה, קל לזהות אותי כיהודי, והדבר תמיד גורר התעניינות. באוטובוס בו אני נוסע מדי יום לעבודה אנשים תמיד שמחים לדבר על ישראל וכמה היו רוצים לבקר בה. בקניונים ניגשים אלי אנשים ושואלים אם ישראל באמת יפה כמו בתמונות. כשמישהו כבר מדבר על המצב הבטחוני, זה לרוב כדי לדעת אם המצב באמת השתפר משמעותית, או שסתם לא מדברים על ישראל בחדשות. ואם מישהו כבר מספיק מעודכן במה שקרה עם אייזנר והנבלה מדנמרק, וזה לרוב דרך פייסבוק ולא דרך הטלויזיה, הרי שכל השאלות מסתתמות ברגע שאתה מזכיר לבנאדם שמדובר באזרח זר, חבר בארגון המתנגד לקיומה של ישראל, שקיבל אישור להיכנס, ואת האישור הזה ניצל כדי להפריע לפעילות צבאית. זה בערך השלב שבו השואל עובר לתהות מדוע איפשרו לו להיכנס, או לחליפין - מדוע לא יורים בהם, והאם ישראל מתרככת.

מיברג אומר שישראל יוצאת לא טוב מהאיומים על איראן, מחד, ועל "הבכיינות" מול המטס מנגד. "גרסה דוחה במיוחד של הקוזאק הנגזל" הוא קורא לזה. רק שמיברג כנראה לא מבין שמה שאתה יכול לעשות מול האויבים שלך (להלן: איראן), אתה לא תמיד יכול לעשות מול אזרחי מדינות ידידותיות (להלן: המטס), ולכן ישראל כן יכולה לפעול מול איראן, אבל נאלצת לבקש שיתוף פעולה מידידותיה, או המתייימרות להיות ידידותיה.

ובעצם, השאלה היא כנראה לא האם מיברג מסוגל או רוצה להגן על ישראל מול שכניו, אלא כמה הוא משוכנע בעצמו. כן, יש תקלות, וכשקצין מאבד עשתונות ומכה מפגין - אלים ככל שיהיה - זו תקלה מבצעית, אבל לא (בהכרח) תקלה מוסרית. וכשאמריקאים רואים שוטרים אמריקאים חובטים בהם על חסימת כבישים או "התנחלות" באיזה פארק, הם מבינים שאפילו בישראל - "המדינה הכי מוסרית בעולם" - קורה שחובטים באיזה דביל שהרבה יותר נוח לו להתמודד עם קצין ישראלי שיתן לו מחסנית בראש - במקום להתמודד עם קצין סורי שירוקן לו את אותה מחסנית בראש, ולכן גם די קל - אם אתה רק מאמין בזה בעצמך וגם יודע קצת היסטוריה - שישראל ממש לא עושה משהו שלא נעשה בעבר, או אפילו משהו ראוי לגינוי. אתם יודעים מה? יש מצב שאפילו בדנמרק, ערש הולדתו של "הקוזאק המוכה", יבינו איך קורים דברים כאלה.

לא, זה לא תמיד קל, אבל זה בטח יותר נכון מאשר להתחזות לצרפתי. ואם מיברג פתח בטלויזיה האמריקאית, אני אסיים בציטוט שכבר הבאתי כאן - אף הוא מתוכנית אמריקאית - "פרשיות סמויות" (Covert Affairs): כאשר אני ווקר (פייפר פראבו) אומרת בפעם הבאה הם צריכים להיפגש בריביירה הצרפתית, ואייל לוין (עודד פהר) עונה לה שהחופים בתל אביב יותר טובים. כשהיא שואלת "באמת?", הוא עונה לה "הכל בישראל טוב יותר..."

ידוע שרק לחמור מראים חצי עבודה, אבל כשמישהו יושב ומקליד כתוביות תוך כדי השידור, אין שום זמן לעריכה, וככה גם נראות התוצאות. כך קורה שהכתב מדבר על גברת סניידרמן (שניידרמן, יהודיה, כן), והכתוביות עוסקות בספיידרמן... אולי הקלדן קיווה בסתר ליבו שאיזה גיבור-על יבוא ויגאל אותו מעבודתו המייגעת, הכובלת אותו כקורי עכביש?

תראו את הגזענים האלה ב"וואלה" עם הכותרת שלהם: "רומני בדרך לניצחון".

אני בטוח שאם הוא היה אנגלי, או נגיד - אמריקאי - לא היו מתעסקים במוצא שלו, אבל רומני? זה משהו אחר.

... אחרי זה הם עוד מדברים על "מלחמה מכוערת"... 

(* אגב, במשחק כדורגל בין רומניה והונגריה, הונגריה גנבה את ההצגה ורומניה גנבה את הכדור...)

בסקרמנטו אוהבים, כנראה, את עמרי כספי. כל כך אוהבים שגם כשהמקומון The Sacramento Bee כותב על חברו לקבוצה - בנו אודריך - הם נותנים גם לעמרי קצת קרדיט...

מי שעוקב אחרי בפייסבוק, או סתם מכיר אותי "מחוץ לבלוג", יודע שכבר די הרבה זמן אני לא בארץ. מי שמכיר אותי יודע גם שזה לא ממש חריג.

בשש (ומשהו) השנים האחרונות ביקרתי בארה"ב 14 פעמים, בתקופות שנעות בין 40 שעות (נחיתה בבוקרו של יום והמראה חזרה בערבו של המחרת) ועד שלשה חודשים (פעמיים).

ועם זאת, הפעם זה כן חריג, כי אם בעבר חזרתי (או חזרנו - בהתחלה לבד, אחרי זה וונדי ואני, אחרי זה וונדי, ליאת ואני, ובשנה שעברה כבר היינו ארבעתנו - וונדי, ליאת, יונתן ואני) תמיד בסופם של שלשה חודשים, מוגבלים ע"י אישור הכניסה הזמני, המוגבל בשלשה חודשים, הפעם אנחנו פה לתקופה ארוכה יותר. שלש שנים, ליתר דיוק.

בשנה שעברה הגענו לפה, לאטלנטה, באמצע ספטמבר, לתקופה של שלשה חודשים. אלו היו חודשים עמוסים בעבודה, אבל בניגוד לשגרת העבודה הרגילה שלי בארץ, פה הרגשתי סיפוק. עסקתי בדברים אחרים, עבדתי עם אנשים ופחות עם דו"חות, ובעיקר - היתה לי אפשרות למנוע תקלות ולא רק לתקן אותן בדיעבד. כל הדברים האלה רק הדגישו את התסכול שחשתי בארץ, תסכול שנבע מעיסוק קטנוני ב"איפה טעינו" ולא ב"איך זה עוזר לנו למנוע את התקלה הבאה". זה הגיע למצב כל כך מגוחך, שכשביקשתי זמן לבצע בדיקות של הקוד שהמתכנתים שלנו כתבו (Code Inspection, למי שמכיר) אמרו לי שאין זמן בשביל זה, וחשוב שאני אתמקד ביצירת הדוח העוסק באיתור שורשן של תקלות שכבר אותרו (Root Cause Analysis - RCA), רבות מהן בגרסה הקודמת והלא רלוונטית. בסופו של דבר התחלתי לבצע את הבדיקות הנ"ל בזמני הפרטי, בשעות הלילה, רק כדי לגלות מאוחר יותר שההנהלה החליטה שהתקלות שאיתרתי אינן מספיק חשובות, ובשלב מאוחר יותר אותן תקלות דווחו על ידי הלקוח. את דו"ח ה-RCA שהגשתי אף אחד לא קרא, אחרת היו נתקלים בהערות ששתלתי בו, בהתייחסות צינית לעובדה שאני מפיק דו"ח שאף אחד לא ייקרא...

בכל מקרה, כך הגעתי לאטלנטה באמצע ספטמבר, ממורמר מהמצב בארץ, ומבסוט מהמתרחש פה, וכנראה שגם ההנהלה המקומית היתה מרוצה, כי לקראת סופם של אותם שלשה חודשים, הציעו לי להישאר. לקחתי לעצמי זמן לחשוב, וזמן קצר אחרי החזרה לארץ ולשגרה הרעה - שבינתיים הפכה לגרועה עוד יותר עם מנהל חדש שההבנה שלו את הלקוח, כוחו וצרכיו עמדה ביחס הפוך לנכונות שלו לשמוע את בעלי הניסיון, הודעתי לגורמים הרלוונטיים שאני מעוניין ואף אשמח לעבור לארה"ב, ל-Relocation קצוב בזמן.

משם הדברים כבר התגלגלו, דרך בירוקרטיה, השגרירות האמריקאית וקבלת הויזה המיוחדת, ודרך התארגנות בבית, השכרת הדירה, אריזה וכו', ובסופו של יום - השני ביוני - מצאנו את עצמנו ארוזים, עייפים, וצועדים אל המטוס. את בוקרו של השלישי ביוני כבר פגשנו בשדה התעופה Hartsfield-Jackson באטלנטה, ג'ורג'יה, ארה"ב - Home of the Braves.

כמעט חודשיים בילינו במלון בסמוך למשרדים של AT&T, הלקוח עבורו אני עובד במסגרת עבודתי באמדוקס. מדובר בלקוח מעניין מאד, מאתגר מאד, גדול מאד, וחזק מאד. הקטע הזה, גם אם הוא סטירי, אומר הרבה על ההיסטוריה של הלקוח הזה, שהיה ונשאר חברת הטלפוניה האמריקאית הראשונה, הראשית והגדולה מכולן. עם מעל 70 מליון לקוחות סלולריים ועוד כמה מליוני לקוחות טלפון קווי, אינטרנט וכבלים - הלקוח הזה מציב אתגרים לא קלים, אבל כשמם הם - מאתגרים ומעניינים.

בכל מקרה, כאמור, בילינו כמעט חודשיים במלון (על חשבון הברון דה-אמדוקס), תוך שאנחנו שוקעים לתוך הבירוקרטיה האמריקאית. בתור התחלה - אי אפשר לעשות כלום פה בלי Social Security Number (SSN) שזה אומר שאי אפשר להוציא כרטיס אשראי, רשיון, לשכור בית, או להתחבר לאינטרנט. עוד פחות מזה אפשר לעשות בלי Credit Score שזה בעצם "היסטורית התשלומים" שלך, דבר שנצבר במשך חודשים. בגדול - אי אפשר לקנות בתשלומים, ואפשר להוציא כרטיס אשראי מוגבל ביותר - אם אין לך Credit Score. מצד שני, כדי לבנות לך היסטורית תשלומים אתה צריך לבצע קניות, לעמוד בתאריכי התשלום, ובגדול להיות ילד טוב, במשך לפחות חצי שנה, אחרת יהיה לך "ציון" נמוך - ולא תוכל להשתמש בכרטיס האשראי ולא תוכל לקנות בתשלומים. שזה אומר, במשפט אחד - אתה צריך לקנות היום כדי שתוכל לקנות מחר. ומה אם אין לך כסף ברגע זה? תחזור מחר.

מצחיקה, אבל לא באותה מידה, מערכת התשלומים האמריקאית. בתור התחלה - משכורת, למי שמקבל, מקבלים פעמיים בחודש. זה נובע מכך שבארה"ב פשוט אין דבר כזה אוברדרפט, והבנק פשוט לא ייתן ל, או לחברת האשראי (או מי שלא יהיה) למשוך כסף מחשבונך אם אין מה למשוך ממנו. כפועל יוצא מזה - אם ספק שירות כלשהו (אינטרנט, טלפון וכו') איחר בשליחת החשבונית מעבר לזמן קצוב - אתה תהיה פטור מתשלום, כי הם היו מחויבים לאפשר לך מספיק זמן מראש, להיערך לתשלום - ואוברדרפט הרי זו לא אופציה. מערכת התשלומים הזו ממשיכה בכך שאם בארץ כמעט כל שירות הכרוך בתשלום קבוע יחייב אותך בכרטיס אשראי, פה צ'קים הם המלך, המלכה, ויורשי העצר גם יחד: כל חשבונית תכלול כתובת למשלוח תשלומים (אפשר גם במזומן!) וכמעט לכל חשבונית תצורף מעטפה למשלוח התשלום. אפשר לשלם בכרטיס אשראי, אבל לרוב תצטרך לשלם עמלה שיכולה להגיע ל-5 דולרים (לא הרבה, לא ממש מעט). אפשר לבקש שהחיוב ירד אוטומטית מחשבון הבנק או כרטיס האשראי - אבל כאמור - צריך לבקש, ולפעמים גם זה עולה כסף. בסופו של יום, גם כאשר מגיע תדפיס כרטיס האשראי שלך - לא מדובר ב"לידיעה בלבד" - ועליך החובה לשלם את חשבון האשראי מחשבון הבנק, ואיחור כרוך בקנסות גדולים, ובפגיעה בדירוג האשראי שלך...

הקיצר, בשלשת החודשים שחלפו הספקנו להתגבר על שלל המכשולים הבירוקרטיים - שכרנו בית (בית, לא דירה, ובמחיר שלא עולה על רבע השכר החודשי) חמוד עם חצר ענקית, הוצאנו רשיונות נהיגה מקומיים, קנינו רכב, והילדים כבר הולכים לגן. יונתן אמנם לא מדבר באופן רשמי, אבל הוא כבר אומר מאמי, אבא, תודה, ואמן. ליאת, כמובן, הרבה יותר מתקדמת, ואם אנחנו לא מבינים אותה לפעמים זה בעיקר כי אם עד עכשיו ניסינו כל פעם להבין אם היא מדברת בעברית, אנגלית או צרפתית - עכשיו גם הספרדית נכנסה למשוואה, וחוץ מזה שהגברת הקטנה מבקשת לפעמים "Ayúdame" (עזרו לי, בספרדית), היא גם יודעת לספור עכשיו עד 10. בספרדית. בנוסף על עברית, אנגלית וצרפתית שהיא כבר ידעה. ולכו תשכנעו אותי עכשיו שאי אפשר ללמוד כלום מהטלויזיה. חוץ מזה, ליאת גם התחילה לברך (לרוב סתם ככה, כי זה מה שלימדו אותה בגן), ואפילו עושה את זה יפה - ויונתן (עם כל השנה ושלשה חודשים שלו) עונה "אמן" כמו צדיק הדור

הבית ששכרנו נמצא בעיר Dunwoody, פרבר של אטלנטה, ומקום היוולדו של ראיין סיקרסט, איש הרדיו והטלויזיה הנודע. אנחנו שייכים לקהילת Ariel, שזה גם משהו מיוחד - כל נושא הקהילה. בארץ אתה הולך לבית הכנסת, ולפעמים אתה גם הולך לשיעור או שניים, לפעמים אפילו בקביעות. בארה"ב היהדות מתנקזת לבית הכנסת או לבית הספר, ולכן הקהילה משמעותית הרבה יותר. זה מתחיל בהיכרות הדוקה יותר עם חבריך לתפילה, זה ממשיך מהקידוש אחרי התפילה בשבת, ועובר - אך לא מסתיים - בביקורים הדדיים וארוחות שבת משותפות. בקיצור - זה ממש הקיבוץ הדתי, רק בלי הקיבוץ. אה, ואנחנו גם חברים ב-MJCCA, שזה מעין מתנ"ס יהודי ענק, שמכיל אודיטוריומים, חדר כושר, בריכות, בית ספר, מסעדות, מגרשי משחקים, מגרשי טניס, כדורסל, כדורגל, כדור-בסיס ועוד - וכל זה תחת הכותרת Jewish Community Center. לא מקבלים רק יהודים, אבל הכותרת היהודית - והאווירה - מורגשת.

בקיצור, אנחנו חיים את החיים האמריקאים, שהם חיים טובים מאד כשאתה עובד (ורעים מאד אם אתה מובטל), ונהנים. יש לנו עוד ארבעה קרטונים לפרוק, שזה בערך 2.5 אחוז מסך הקרטונים שהבאנו מהארץ במכולה (שהגיע חודשיים אחרינו), וזה אומר שאנחנו "כמעט שם". אם אני לא אהיה עייף מדי מחר, בגלל שאני יושב באמצע הלילה וכותב את המגילה הזו, מחר בטח גם הקרטונים האלה יהיו מאחורינו, ואז אני אוכל להתפנות סופית להינות מימי ראשון החופשיים שלי - דבר שפשוט לא קיים ופשוט חסר באופן מדהים בארץ. אני נוטה להאמין שאם היו עובדים בארץ כמו פה - בימים שני עד שישי, דתיים היו נהנים הרבה יותר מהשבת, כי הם לא היו בלחץ של לישון בשבת (כי זה היום היחיד שאפשר), ויותר מבלים זמן ביחד, במסגרת המשפחה, ואולי גם הקהילה הייתה קמה לתחיה... מה שכן, אם החילונים היו מבינים כמה שאנשים צריכים את השבת כדי לנוח, ולא מתעקשים לעבוד - גם הם היו מרוויחים, אבל זה כבר נושא אחר.

אז מה התוכניות לעתיד? דבר ראשון, לעבור את החגים. השבוע ראש השנה (איך כבר הגיע??), בשבוע הבא יום כיפור, ואחרי זה כבר סוכות, ולראשונה - יש לי חצר פרטית לבנות בה את הסוכה, והבעיה היחידה (חוץ מזה שעוד לא קניתי סוכה) היא שכמעט כל החצר מוצלת ע"י עצים עצומים והסוכה צריכה להיות מתחת לכיפת השמיים... נראה לי שמצאתי פינה כשרה, ואני תוהה אם הסנאים - שמסתובבים בכל עבר - יבואו לבקר אותנו בארוחות החג...  אחרי החגים תתחיל השגרה האמיתית, עדיין עם הרבה עבודה, אבל אני לא מוטרד. בינתיים כבר עברו שלשת החודשים הראשונים, וונדי יכולה להשיג רשיון עבודה, ונראה מה נעשה בכיוון. כרגע, ברוך ה', המשכורת שלי מחזיקה אותנו לא רע בכלל, אבל הייתי שמח לתגבור - שיעזור לסגור את המשכנתא שנשארה בארץ, וממשיכה לתקתק. הילדים ימשיכו בגן, ויעשו חיים.

כששואלים אותי לכמה זמן באנו אני אומר שלש שנים, עם אופציה להארכה. בגדול, מי שרוצה להישאר יותר - צריך להאריך את הויזה. אחרי חמש שנים צריך כבר לעבור תהליך של Localization, שמשמעותו קבלת Greencard (תהליך יקר מאד, אגב) ואובדן חלק מהזכויות הניתנות בתור עובד Relocation. כשאנשים מגחכים ואומרים שאנחנו נישאר ליותר מחמש שנים אני אומר שמתוך היכרות עם אנשים שעברו את זה לפני אני מחלק אותם לשתי קבוצות: אלו שאמרו שהם באים לשלש חזרו אחרי חמש שנים או פחות, ואלו שאמרו שהם באים "ונראה מה יהיה" נשארו לתמיד. אז אני אומר שאנחנו באנו לשלש שנים, כדי שלא לעבור את החמש. בכל מקרה, עברנו בינתיים שלשה חודשים מתוך שלש שנים. לא מעט, אבל גם ממש לא הרבה.

אני יודע שהדבר הכי מתבקש כרגע זה תמונות, אבל המצלמה שלנו התקלקלה כשיונתן החליק בבריכה, ואני מיהרתי להרים אותו, מתעלם מהמצלמה שהיתה תלויה לי על הזרוע, ושלא שרדה את הטבילה הקרה והרטובה. נראה מה נצליח להוציא מהמצלמה של הטלפון, או שנעדכן כשנקנה מצלמה חדשה. בכל זאת, אמריקה - ארץ המציאות הבלתי מוגבלות...

בשלב זה, מכיוון שהלילה מתקצר והולך - אני אגיד לכם בוקר טוב, אגיד לעצמי לילה טוב, אלך לישון, ואאחל לכולנו שנה טובה, מתוקה, מוצלחת - ושל הרבה התחלות טובות, ואם לפעמים נדמה לכם שאני כותב או מגיב בשבת - תעשו חשבון של 7 שעות אחורה, ותבינו  

אין לי מושג אם ומתי ישדרו את הסדרה Covert Affairs (עסקים אפלים?) בארץ, אבל אם יש לכם את האפשרות (ואני לא רומז לאמצעים בלתי כשרים או לעסקים אפלים כלשהם), או אם-וכאשר הסדרה תגיע לארץ, תוודאו שאתם רואים את הפרק הרביעי בסדרה - "No Quarter" - עם עודד פהר בתור כוכב אורח.

נראה שזה הפך לסוג של טרנד להכניס עברית לסדרות אמריקאיות, כשרק מהתקופה האחרונה אפשר להביא את "איזה חמוד" בסדרה Royal Pains, או שלל התבטאויות "יהודיות" כגון כיפה על ראשו של חוקר היספני, אזכורים לאיסור עבודה בשבת, והמון איזכורים למזל טוב, בת מצווה וכו' בפרק מהשבוע בסדרה The Glades, ועוד - אבל לראות את עודד פהר משחק סוכן מוסד, תוך שהוא מפזר יציאות בעברית (וגם חוטף בחזרה) - זו כבר ממש פנינה.

לשמוע את "אייל לוין", המגולם ע"י פהר, מתעצבן על אנני ווקר (פייפר פראבו) כשהיא אומרת ששהיא פעלה עפ"י הפרוטוקול (של ה-CIA), ואומר בתגובה "אני לא מאמין, שלחו לי איזה ילדה מטומטמת" וגם "ג'ובניקית" זה נפלא כמעט כמו לשמוע אותה אומרת בתגובה (ובעברית) "אני לא ג'ובניקית", אבל הכי כיף זה לשמוע את פייפר פראבו אומרת שבפעם הבאה הם צריכים להיפגש בריביירה הצרפתית, ועודד פהר עונה לה שהחופים בתל אביב יותר טובים. כשהיא שואלת "באמת?", הוא עונה לה "הכל בישראל טוב יותר..."

ובשורה התחתונה: מי בכלל צריך משרד חוץ כשיש טלויזיה?

כל כך הרבה בדיחות עוסקות בנטיה של הפולנים לשבת לבד, בחושך, ולהיות בטוחים שאף אחד כבר לא צריך אותם, שנראה שהפולנים ממש הפנימו את הרעיון, ומבינים שאולי בסופו של דבר המוות (שלהם, לפחות, וביום כמו היום - במיוחד) הוא לא משהו כל כך נורא...

אני חייב לקבל את הרעיון הזה, אחרת אני לא מצליח להבין איך מופיעה כתבה הנושאת את הכותרת 'מתאבלים בארה"ב על האבידה הפולנית' ("Mourning Poland's loss in the US") ובכתבה עצמה מופיעה מעדניה פולנית הנושאת את השלט "Happy End"...

לפני כמה שנים, כשוונדי ואני טיילנו בוושינגטון, אמר לי מדריך תיירים מקומי שהוא היה שמח לנסוע לבקר בישראל "שבה היסטוריה זה באמת היסטוריה, ולא משהו שמתמצה באיזה 200 ומשהו שנים".

נזכרתי היום במשפט הזה כשנתקלתי בידיעה המספרת "שהחזאים מעריכים כי הסופה שנמצאת בעיצומה תהיה העזה ביותר שפקדה את העיר בהיסטוריה המודרנית", ולא יכולתי לתהות איזו היסטוריה לא-מודרנית יש לעיר הזו, שהוקמה ב-1790...

עת להתקרב, ועת להתרחק

עת להכיר חברים, ועת לקום מהמחשב וללכת להצביע.

וכשמישהו אומר לך "עזוב אותך ממני לרגע, תחשוב מה טוב בשבילך", אתה צריך להקשיב לו, לדוגמא:

(מסך הכניסה לפייסבוק, היום)

פייסבוק, אגב, לא לבד, אבל זו לא הנקודה, כי מה שבאמת יפה ביום הזה הוא הדרך שבה אמריקאים מציינים טראומות.

איך מציינים אצלנו את יום הזיכרון לחללי צה"ל? בטקסים עצובים, בהזכרות, ובשקט.

איך האמריקאים מציינים את יום הזיכרון שלהם? בסופ"ש של טיולים, נופש, ושופינג.

מה שכן, תראו את האמריקאים האלה: במקום להתעסק במרירות, חשבונות, והאשמות הדדיות, לוקחים את רצח רבין - והופכים אותו לחגיגה של דמוקרטיה! אפשר להגיד על האמריקאים הרבה דברים (ורובם יהיו נכונים) - אבל לפחות הם יודעים להתגבר על משברים!