הרבה כבר נכתב לגבי הצעת החוק של ח"כ ישראל חסון אשר זכתה לכותרת הארוכה "הצעת חוק אחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט על דברי הגולשים המגיבים באתריהן", וכמעט כל המגיבים תקפו את הצעת החוק - ואת ח"כ חסון - בתקיפות ובזלזול.

"המומחים" ו"הפרקטיים" ציינו שהחוק לא מעשי ואף "קטסטרופלי". אחרים סתם השתלחו באישיותו של חסון.

למעט הדוגמנית לא נראה לי שנתקלתי במישהו שתמך בחוק.

ונשאלת השאלה: למה? למה אנשים כל כך מתנגדים לחוק הזה? האם באמת זה כל כך נורא לדרוש מאנשים לעמוד מאחורי המלה שלהם? האם באמת "זכות כל אדם" ללכלך על כל מי שבא לו? האם לאנשים אין זכות להגן על שמם הטוב? האם אנשים באמת מוכנים למצב בו כל אחד יכול לפרסם שקרים על חשבונם, ואין להם יכולת להתגונן?

מאד נוח להגיד "גם ככה אף אחד לא מתייחס למה שכתוב באינטרנט, אז למי אכפת מה כתוב", אבל העובדה היא שכשכותבים את זה עלינו - זה מאד מכעיס, מאד פוגע, וגרוע מכל: אין לנו שום דרך להפריך את השקרים, ואין לנו שום דרך לחייב את מפיץ השקרים להוכיח את דבריו.

גדולתה של רשת האינטרנט היא שהיא מאפשרת לאנשים לשפוך את ליבם באנונימיות מוחלטת, ובכך לפרוק את אשר על ליבם מבלי להיחשף. עולם הבלוגים הפורח הוא רק דוגמה אחת נפלאה לעוצמה שבאינטרנט.

אדם אשר מנצל את האנונימיות שבאינטרנט על מנת לכתוב על אהבותיו, על תקוותיו, על תסכוליו, על תשוקותיו - אין לו סיבה לחשוש מחשיפה - ואין סיבה שתהיה לו סיבה לחשוש מחשיפה.

אדם אשר מנצל את האנונימיות שבאינטרנט על מנת להשמיץ אנשים אחרים ואינו בורר מלים - צריך לחשוש מחשיפה - וראוי שתהיה לו סיבה לחשוש מחשיפה.

וכמו שאומרים - "מלה בסלע - שתיקה בתרי" - ואם אין לך משהו טוב לומר, אולי עדיף שלא תאמר כלום.

בר-און: "אהוד אולמרט הוא הכי חכם, הכי מוכשר, הכי אמיץ והכי ראוי לאמון של כל אחד ואחת מכם".

עופרניקוס: "בר-און הוא הכי לקקן, הכי עלוב, והכי לא ראוי לאמון שלכם, ובטח לא למקום בכנסת או בממשלה".

צודק בר-און כשהוא אומר שכשפרצה המלחמה הם היו בשלטון רק כמה חודשים, ולכן אין להפיל עליהם את כל האחריות, והוא צודק גם כשהוא קובע שתפקידה של מנהיגות (בין השאר) הוא לקחת אחריות, אבל טועה בר-און כאשר הוא חושב שאנחנו מתייחסים אליו ברצינות כאשר הוא אומר "אני אומר באחריות, אני מכיר את המערכת: אולמרט מתקן מתקן מתקן".

מאד יכול להיות שאולמרט מתקן. באמת, האפשרות הזו קיימת.

אבל כאשר ראש ממשלה יוצא למלחמה בצורה רשלנית, מקבל במהלכה החלטות שנויות ביותר במחלוקת, מסרב להקים ועדת חקירה ממלכתית ומקים ועדה "מטעמו" במקום זאת, ואז מודיע שלא משנה מה תהיינה החלטות הועדה - הוא לא ייתפטר? בשלב הזה כבר לא באמת אכפת לנו האם אולמרט מתקן משהו או לא, כי הקלקול העיקרי הוא בעצם המשך כהונתו.

אם אולמרט רוצה להמשיך ולתקן, שיישב בשקט - או לפחות לא יצא בהצהרות - עד פרסום הדו"ח הסופי, ואם תקבע הוועדה שהוא כשל בצורה משמעותית - שילך הביתה, או לפחות שילך לקלפי וייתן לציבור את ההזדמנות להביע את דעתו על סמך מסקנות הועדה.

ושיהיה ברור וכתוב שחור על גבי מסך: אין לי שום הסתייגות מההחלטה לצאת למלחמה. ההחלטה לצאת למלחמה הייתה, ככל הנראה, אחת ההחלטות הטובות שלטעמי אולמרט עשה אי פעם. הבעיה אינה בהחלטה לצאת למלחמה, אלא באופן שהדברים התנהלו, בדחיית החלטות כגון גיוס מלא (במקום הזירזוף המגוחך שנתן לחיזבאללה את כל הזמן שבעולם להיערך) והחלטות על מבצעים מיותרים של הרגע האחרון.

אולמרט כשל, ולכן עליו לשאת בתוצאות, כי בר-און צודק: תפקידה של מנהיגות לקחת אחריות, ומי שאינו מסוגל לקחת אחריות, אינו מסוגל לקבל את גלימת ההנהגה.

בר-און מתעקש להלל ולהדר את ראש הממשלה?

נו, סביר להניח שלא לחינם ילקק הזרזיר אצל העורב.

אולמרט מתגעגע לאריאל שרון זעקה הכותרת הראשית של מעריב בסוף השבוע האחרון, ומתחת לכותרת זו - אולי בהשוואה אירונית משהו - הכותרת דיווחה על כך שמכבי תל אביב "קמה לתחייה" וניצחה את אפס פילזן. דפדוף זריז הביא את הקוראים לעמוד 2, שם הם גילו שעכשיו גם כל אשקלון בטווח הרקטות הפלסטיניות, ושאולי אולמרט מתגעגע לשרון, אבל עכשיו תושבי אשקלון מצטרפים לתשובי גוש קטיף, לתושבי שדרות ויישובי עוטף עזה, ולעוד הרבה מאד ישראלים שממש לא מתגעגעים לשרון.

למעשה, הרבה מאד אנשים שמחים שהוא כבר לא פה, ומצטערים רק שהוא לא רואה את תוצאות הנזק של המהלך שאני יכול להתחיל ולתאר אותו כהרסני, מטופש, חסר תועלת ופזיז, אבל זה לא יתחיל אפילו להבהיר את דעתי בנושא, במיוחד אם נזכור שאת גירוש היהודים מרצועת עזה ובדיעבד מתן הרצועה לחמאס - עשה שרון רק כדי להגן על ישבנו הפוליטי מפני בית המשפט והתקשורת.

אז הנה - אולמרט מתגעגע לשרון. הלוואי שאולמרט היה עוזב אותנו לנפשנו כדי שגם אנחנו נוכל לשקול האם אנו מתגעגעים אליו, אבל בינתיים, כשרואים איזה נזק עצום גרם מישהו, האם באמת יש מקום להעביר את קורבנותיו לעמוד השני, רק כדי להקדיש את העמוד הראשון לגעגועים... ולמכבי תל אביב?