מכירים את זה שאתה יושב מול המחשב ויש לך כל כך הרבה מה לכתוב, שאתה לא יודע מאיפה להתחיל, ועד שאתה מחליט מאיפה להתחיל, אתה מגלה שחמש הדקות שהצלחת לפנות לעצמך נגמרו וכל מה שרצית לכתוב ימשיך לחכות לחמש הדקות שלא תצליח לנצל גם בפעם הבאה?
אז זה-זה.
זה המצב שלי כבר יותר משנה, והמצב רק הולך ומחמיר - עוד לפני "המשבר", ועוד יותר בעקבותיו.
יום רודף יום, ואתה מנסה בכל כוחך להילחם במערכת גדולה ומפגרת, שכמו רכבת ענקית דוהרת מבלי לעצור לרגע בתחנה כדי לשאול האם זה בכלל הכיוון הנכון, ואתה יודע שהרכבת גם לא תעצור, למרות שככל שהקילומטרים חולפים, ברור יותר ויותר שמישהו טעה בדרך.
ואתה יודע שזה לא לבד, וזה בכלל לא עוזר לך, כי מה בדיוק זה עוזר לך, הידיעה הזו שעוד הרבה אנשים סובלים איתך, ועוד הרבה אנשים מבינים שצורת העבודה שלכם היא לא רק מטופשת - היא פשוט אכזרית? מה זה עוזר לך, כשכולם שואלים את עצמם את השאלה הבלתי נמנעת: האם משהו שאני אעשה, ולוא הקטן ביותר, עשוי להיות הקש שיגרום לפיטורי? האם גם אני נמצא ברשימה אפורה, על כך המאזניים שבין המשך עבודת פרך ובין פיטורים, וכל מעשה קטן שאני עושה - מטה את הכף לכאן או לכאן?
"לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם, לִלְבֹּן הַלְּבֵנִיםכִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם: הֵם, יֵלְכוּ, וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם, תֶּבֶן. ח וְאֶת-מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶםלֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ" (שמות ה', ז'-ח')
עשרות אלפים כבר פוטרו בארץ בחודשים האחרונים, ועם כל אחד שמפוטר - קשה יותר למצוא עבודה, ולא פחות מזה - ואני באמת חושב שלא פחות מזה - קשה לאלו "שנשארים מאחור", כי אין שום פרופורציות בין מספר האנשים שמפוטרים לבין הפיחות האמיתי בכמות העבודה. נכון, הפיטורים נובעים בחלקם מזה שהלקוחות "קונים" פחות, אבל הם נובעים גם מזה שהלקוחות דורשים "הנחה", הם מתעקשים לשלם פחות על אותה כמות עבודה - וכך נוצר מצב שהרווחים של החברות מצטמצמים, החברות מפטרות עובדים, ואלו שנשארים בעבודה נדרשים להשלים את מכסת העבודה של אלו שפוטרו.
איך אמר לי אתמול מישהו? "אולי עדיף לי שבכלל יפטרו אותי - ככה אני אקבל פיצויים, ועוד אוכל לחתום אבטלה כמה חודשים - וכמו כלום אני יושב ונח בבית בסבבה כמה חודשים במקום לקרוע פה את התחת". אותו בנאדם סיפר שהלחץ בעבודה שוחק אותו כך שעד שהוא כבר רואה את הבן הקטן שלו - אין לו סבלנות אליו בכלל. מישהי אצלנו סיפרה שהבת שלה אמרה "להתגרש מאבא שלה, כי היא לא רוצה יותר שהיא תהיה אמא שלה", ומישהי אחרת סיפרה שכשהילדה שלה ציירה את המשפחה שלהם - היא ציירה "אבא, ילדה, וילד - ואמא עומדת אדומה (מכעס) רחוק מכולם"...
אתמול עשיתי מאמץ מיוחד והגעתי הביתה "מוקדם" - ב-19:30 - "בסתם יום של חול". בהתחשב בזה שכבר חודשים אני עובד לפחות ממחצית ימי השישי + לא פעם מוצאי שבת, להגיע בשעה כל כך "מוקדמת" באמצע השבוע, ולראות את ליאת לפני שהיא ישנה - זה הישג לא מבוטל. אחרי שנים שבהן ניסיתי לשכנע את עצמי שאם אגיע למשרד מוקדם בבוקר אוכל גם לצאת מוקדם, או לפחות בשעה סבירה, אחה"צ - נכנעתי סופית וכעת אני יוצא לכיוון העבודה בסביבות 08:00, אחרי שאני לוקח את ליאת לגן ואת וונדי לעבודה. אם אני לא רואה אותן (כן, בתקופה האחרונה גם וונדי כבר ישנה לא פעם כשאני חוזר מהעבודה) בסוף היום, לפחות מגיע לי - ולהן - להתראות על הבוקר, וגם אם לשעה חטופה.
והתסכול הגדול באמת? הידיעה שבסוף היום לא תצליח לישון, ותשכב במיטה בעיניים פתוחות, מנסה להבין איך יוצאים מהמצב הזה שבו הבוסים מצפים ממך לתת "עוד פוש אחרון (שנמשך שנה) כי חייבים" מצד אחד, ואשתך כועסת (ובצדק!) על זה שאפילו במוצאי שבת מתקשרים אליך ב-11 בלילה (לא כי זה באמת הכרחי אלא כי איזה טמבל עשה "אסקלציה") ואתה יודע שמחר יהיה רק יותר קשה, ואתה באמת לא יודע איך לרצות את כולם, ומתחיל להפנים שאתה עצמך - כנראה כבר לעולם לא תהיה מרוצה... 
ואיך כתב חבר שלי פעם:
"יש תמיד תקופות רעות
ויש גרועות יותר
לעזוב זו לא ממש אפשרות,
אך אין גם שום סיבה להישאר..."
ובהזדמנות "חגיגית" זו: תנחומי לחברים בקומברס. להולכים ולנשארים כאחד. 
והכי מטורף? שכמו לגבי כל דבר שעשית בחודשים האחרונים - אתה לא יכול שלא לתהות - האם הפוסט הזה יהיה אותו קש שיגרום לפיטורים שלך...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
)
