רון מיברג כותב ש"מקבץ שיקולי הדעת וההתנהגות המביכה של מדינת ישראל ממרר את חייו" בארה"ב. הוא מספר ש"אפילו האקס-פטריוטים החריפים ביותר מתקשים להגן בימים אלה על נמל הבית הסוער... מתקשים, לעתים עד כדי תבוסה ניצחת, להגן על שיקול הדעת של המושלים במולדת."

כראיה לדבריו, מזכיר מיברג אירועים כמו אלו הנוגעים לאנטישמי המודרני נועם חומסקי, או האנטישמי הקלאסי גינטר גראס. הוא מזכיר את "ההנחתות שמוריד נתניהו על אובמה" ומתעלם מההשמצות של אובמה על נתניהו. הוא מזכיר את פניתו של פרס לאובמה בנוגע לפולארד, ומתעלם מכך שארה"ב כבר שיחררה מרגלים (רוסים ואחרים) חמורים יותר בעונש פחות, והמחיר הפוליטי שישלם נשיא אמריקאי על חנינה שכזו, בניגוד למה שמנסה מיברג לטעון, הוא מינורי. לסיום, כמובן, מקנח מיברג בסא"ל אייזנר, שקפץ לו הפיוז, והיכה תומך טרור שבא להפריע לפעילות צה"ל.

אז כן, יש אנשים שקשה להם עם הדברים האלה, אבל יכול להיות שאני גר באמריקה שונה מזו בה גר מיברג. באמריקה שבה אני גר, להיות ישראלי היה ונשאר נושא לגאווה. בארה"ב שבה אני גר, אנשים בכלל לא מתעניינים ב"מצב החסה בשטחים". הפיקציה המתקראת פלסטינים אינה נושא לדיון, לא נושא בחדשות, ואם תפתח CNN, NBC, FOX NEWS, או כל תחנה אקראית אחרת, הרבה יותר סביר שתשמע על איזה הוריקן, טורנדו, או הבחירות המתקרבות. הבחירות בארה"ב, כן?

במשרד האמריקאי בו אני יושב, כמו שכבר ציינתי, ישראל היא מושא להערצה. פיתוחים, המצאות, חידושים. כאדם דתי חובש כיפה, קל לזהות אותי כיהודי, והדבר תמיד גורר התעניינות. באוטובוס בו אני נוסע מדי יום לעבודה אנשים תמיד שמחים לדבר על ישראל וכמה היו רוצים לבקר בה. בקניונים ניגשים אלי אנשים ושואלים אם ישראל באמת יפה כמו בתמונות. כשמישהו כבר מדבר על המצב הבטחוני, זה לרוב כדי לדעת אם המצב באמת השתפר משמעותית, או שסתם לא מדברים על ישראל בחדשות. ואם מישהו כבר מספיק מעודכן במה שקרה עם אייזנר והנבלה מדנמרק, וזה לרוב דרך פייסבוק ולא דרך הטלויזיה, הרי שכל השאלות מסתתמות ברגע שאתה מזכיר לבנאדם שמדובר באזרח זר, חבר בארגון המתנגד לקיומה של ישראל, שקיבל אישור להיכנס, ואת האישור הזה ניצל כדי להפריע לפעילות צבאית. זה בערך השלב שבו השואל עובר לתהות מדוע איפשרו לו להיכנס, או לחליפין - מדוע לא יורים בהם, והאם ישראל מתרככת.

מיברג אומר שישראל יוצאת לא טוב מהאיומים על איראן, מחד, ועל "הבכיינות" מול המטס מנגד. "גרסה דוחה במיוחד של הקוזאק הנגזל" הוא קורא לזה. רק שמיברג כנראה לא מבין שמה שאתה יכול לעשות מול האויבים שלך (להלן: איראן), אתה לא תמיד יכול לעשות מול אזרחי מדינות ידידותיות (להלן: המטס), ולכן ישראל כן יכולה לפעול מול איראן, אבל נאלצת לבקש שיתוף פעולה מידידותיה, או המתייימרות להיות ידידותיה.

ובעצם, השאלה היא כנראה לא האם מיברג מסוגל או רוצה להגן על ישראל מול שכניו, אלא כמה הוא משוכנע בעצמו. כן, יש תקלות, וכשקצין מאבד עשתונות ומכה מפגין - אלים ככל שיהיה - זו תקלה מבצעית, אבל לא (בהכרח) תקלה מוסרית. וכשאמריקאים רואים שוטרים אמריקאים חובטים בהם על חסימת כבישים או "התנחלות" באיזה פארק, הם מבינים שאפילו בישראל - "המדינה הכי מוסרית בעולם" - קורה שחובטים באיזה דביל שהרבה יותר נוח לו להתמודד עם קצין ישראלי שיתן לו מחסנית בראש - במקום להתמודד עם קצין סורי שירוקן לו את אותה מחסנית בראש, ולכן גם די קל - אם אתה רק מאמין בזה בעצמך וגם יודע קצת היסטוריה - שישראל ממש לא עושה משהו שלא נעשה בעבר, או אפילו משהו ראוי לגינוי. אתם יודעים מה? יש מצב שאפילו בדנמרק, ערש הולדתו של "הקוזאק המוכה", יבינו איך קורים דברים כאלה.

לא, זה לא תמיד קל, אבל זה בטח יותר נכון מאשר להתחזות לצרפתי. ואם מיברג פתח בטלויזיה האמריקאית, אני אסיים בציטוט שכבר הבאתי כאן - אף הוא מתוכנית אמריקאית - "פרשיות סמויות" (Covert Affairs): כאשר אני ווקר (פייפר פראבו) אומרת בפעם הבאה הם צריכים להיפגש בריביירה הצרפתית, ואייל לוין (עודד פהר) עונה לה שהחופים בתל אביב יותר טובים. כשהיא שואלת "באמת?", הוא עונה לה "הכל בישראל טוב יותר..."

אחד הדברים שתמיד עושים לי טוב, זה לשמוע את החבר'ה במשרד, לרוב חבר'ה ממוצא הודי, מדברים על איזו המצאה, או גילוי, או תרופה, או כל דבר שכזה, כשכמעט תמיד מדובר על משהו "תוצרת הארץ". הדיון הזה כמעט תמיד נוגע, לפחות פעם אחת, ביכולות הטכנולוגיות, האינטלקטואליות, היצרתיות של מדינת ישראל, וכמעט תמיד הדיון הזה גובל בהערצה.

וכמעט תמיד, אחרי דיון כזה יבוא משהו שיחזיר אותי לקרקע הישראלית הקשה והטרשית, ולרוב זה יהיה קשור לאיזה גוף ממשלתי, בירוקרטי, או סתם לא חכם. וכשמדברים על גופי לא חכמים, אין כמו הרשות הלאומית לדוחות וקנסות להוציא לי את הרוח מהמפרשים. כי אי אפשר להבין איך ישראלים מגיעים להישגים שלהם, הישגים שבנויים על נסיון, ניסויים, סיבה ותוצאה והרבה היגיון, כשרואים איך עובד הסניף הזה של משרד האוצר במשרד התחבורה.

עברת באור אדום? זה כי נסעת מהר.

סטית מהנתיב? זה כי נסעת מהר.

פנית במקום אסור? זה כי נסעת מהר.

דיברת בסלולרי תוך כדי נהיגה? זה כי נסעת מהר.

נסעת על 40 קמ"ש בנתיב השמאלי בכביש מהיר? זה כי אתה נהג זהיר ושומר חוק.

כשרואים איך הרשות (או שמא יש לומר - החובה) הזו מתעלמת מכל העובדות וממשיכה למלמל כמו מנטרה את זה שמהירות מופרזת היא הגורם העיקרי לתאונות, מבינים למה למשטרה חושבת שיש לה פטור מהתמודדות עם נהגים מסוכנים באמת, ויש לה את הרשות (...) לפזר מצלמות מהירות על כל מטר, לשבת בנוחות על הישבן ולצפות בכסף זורם כמו בקופות של לאס וגאס. כשרואים את זה, מבינים למה בתי משפט מקילים כל כך בעונשם של נהגים מסוכנים כל כך. מה לעשות, הם לא נסעו מהר, רק היו מסוממים .