כתבתי פה בעבר על התלאות שעברנו עד שיעל ותמר נולדו.

לא ברור לאן עף הזמן, אבל מפה לשם, או-טו-טו הבובות חוגגות שנתיים

אני לא אוהב הפתעות, ואפילו ממש לא אוהב הפתעות, ולכן "ידיעות אחרונות" הוא ממש העיתון בשבילי. ושלא תבינו לא נכון - זה לא שאני הולך וקונה את העיתון הזה אם יש לי ברירה, אבל כשוונדי ואני גילינו בערב החג ששנינו נותרנו נטולי חומר קריאה - נאלצנו לקנות עיתון - ובמקרה זה "ידיעות אחרונות" הוא לא רק היחיד שזמין בחנויות - הוא גם מתאים לתיעוב שאני רוחש להפתעות.

כי באמת, כשאתה קורא את "ידיעות אחרונות" אתה תמיד יודע למה לצפות.

אתה יודע שאם נחום ברנע מדבר על איומי אבו-מאזן, הוא יזכיר את דרישת הנ"ל להקפאת הבניה, יזכיר את סוגיית גבולות הקבע ושחרור המחבלים, יסביר עד כמה איום ונורא עלול להיות מצבנו - אבל לא יזכיר שאבו-מאזן וחבריו הפילו כל מו"מ והצעה בגלל סוגית "הפליטים", במסגרתה הם מעלים דרישות שישראל פשוט אינה יכולה לקבל.

וכשאתה קורא את "ידיעות אחרונות" אתה יכול לדעת שאם רונן ברגמן כותב על החיזבאללה, הוא ידבר שוב ושוב על "נקמת מורנייה" שמחפש ארגון הטרור, אך יתעלם באלגנטיות מכך שמורנייה עצמו יזם והוביל את הפיגועים הרבה לפני חיסולו שלו - ולכן אין מדובר "בנקמה" אלא בהמשך שגרת הפיגועים, הנובעת לא מנקמה או כעס, אלא מתוך סירוב להכיר בישראל.

וכשאתה קורא את "ידיעות אחרונות" אתה יודע שאם אלכס פישמן מדבר על אפשרות של תקיפה ישראלית באיראן, מדובר על "צעדים בעייתיים ולא שקולים של הדרג המדיני בישראל".

אני מניח שאוהבי ספורט או חובבי כלכלה יוכלו להוסיף פה אנקדוטות משלהם, אבל נראה לי שהנקודה ברורה, כי כשאתה קורא את "ידיעות אחרונות" - אתה קורא את העיתון שפעם היתה לו מדינה.

כן, כמה טוב שיש את "ידיעות אחרונות" - אי של יציבות בעולם של עיתונות חופשית, עצמאית ודינמית...  

בשבוע שעבר נפתחה בפייסבוק קבוצה (סודית! חשאית! סגורה ומסוגרת לכל דורש!) לכל "ניצולי ישראבלוג", ובה בלוגרים בעבר ובהווה עושים משהו חריג למדי בנוף הישראבלוגי: הם מזדהים בשמם האמיתי, ויוצרים קשרים חוצי-כינויים וסיסמאות. במסגרת הקבוצה הנ"ל העליתי פוסט שנראה לי שהוא ראוי לחשיפה גם "בבית", בישראבלוג, וזה לשונו:

אז תודה לכן, בננות, ואתן יודעות שאני מדבר עליכן!

אני לא יודע אם זה משהו שפספסתי בשנים שהיינו בחו"ל או שזו תופעה עתיקה ועמוקה יותר, אבל אני לא מצליח להשתחרר מהתחושה שהולכי רגל ורוכבי אופניים בישראל החליטו לזנוח כל שמץ של אחריות, ובחרו להפיל את כולה על הנהגים. כמעט אין יום שאני לא נתקל (מטאפורית, לא פיזית, תודה לאל) בהולכי רגל שמזנקים לרחוב מבלי להסתכל, שיורדים לכביש כשגבם לתנועה והם מדברים בטלפון או שאוזניהם אטומות באוזניות, ברוכבי אופניים שנוסעים נגד כיוון התנועה ועוד ועוד דוגמאות שפשוט מוציאות אותי משלוותי, ושרק בנס הן נגמרות ללא נפגעים. וכן, אני עד לתופעות האלה גם כאשר אני עצמי הולך ברחוב, ואז אני נחשף אליהן באופן אובייקטיבי (ולא בתור הנהג שעשוי להפיל את האשמה על הולך הרגל שלא בצדק).

אני בטוח שיהיו כאלה שיגידו "אז מה, גם הנהגים עושים שטויות!" אבל בהתחשב בזה שבמצב של תאונה מי שישלם את המחיר הכבד יותר הוא הולך הרגל או רוכב האופניים - איך אנשים מרשים לעצמם כזו חוסר אחריות, והאם יתכן שהמצב היה כל כך חמור והצלחתי להתחמק מהמודעות לו עד עכשיו?