לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


הימים חולפים - שנה עוברת, אבל המציאות, אוי המציאות, היא תמיד עכורה נשארת.
Avatarכינוי: 

בן: 47

MSN:  ofernicus

תמונה



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2010    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2010

כיצד השמאל הופך לעוד יותר קיצוני ופשיסטי


בבלוג השמאלני "מה לעזאזל קורה בקדימה" התפרסמה רשימה המציינת 5 נקודות המראות כיצד מפלגת "קדימה" הופכת למפלגת ימין קיצוני ופשיסטי.

 

מעבר לעובדה שהכותרת - "מדוע קדימה הופכת למפלגת ימין קיצוני ופשיסטי" - מטעה משום שהיא מתיימרת להסביר מדוע קורה תהליך זה, ולא במה הדבר מתבטא, הנקודות המובאות בפוסט הן כל כך מגוחכות, שאני "סקרן" מדוע הכותב אינו מזדהה בשמו האמיתי. בכל מקרה, מאחר ואיני יודע אם התגובה הזועמת שלי תתפרסם בבלוג הנ"ל, אני מביא פה, בקיצוצים-עפ"י-הצורך, את טיעוני הבלוג הנ"ל - ותגובתי לכל אחת מהנקודות. אני מזמין אתכם לקרוא את הרשימה המלאה כפי שהיא מובאת בבלוג הנ"ל, אז בבקשה הימנעו מטיעונים בנוסח "ציטטת מה שנוח לך", כי אני מודיע מראש - אכן, ציטטתי רק מה שהיה נוח לי להביא פה, משום שזה מה שהתייחסתי אליו בתגובתי.

 

ולרשימת "תוכנית החומש":

1. תמיכה גלויה של ח"כ תירוש בתנועה הפשיסטית "אם תרצו"- פנינים מתוך הראיון עם ממנכ"לית משרד החינוך לשעבר ח"כ תירוש שלא קראה את דו"ח גולדסטון, אך השתתפה כאורחת כבוד במסיבה של תנועת "אם תרצו": תירוש הסבירה את תמיכתה בתנועת "אם תרצו" הפשיסטית: "באתי למסיבה לתמוך במאבק נגד הגיס החמישי – בצלם, הקרן החדשה, ענת קם ואורי בלאו, והניסיון של גורמים ישראלים ויהודים להביא למשפט בינלאומי חיילים וקצינים בצה"ל".

 

תגובתי: "אם תרצו" פשיסטית לשיטתכם בגלל שהיא מתנגדת לתנועות שבאופן מוצהר מנסות לפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל, ומנסות להביא בכירים וקצינים ישראל למשפט בחו"ל במקום לנסות להתמודד עם הבעיה במסגרת המשפט הישראלי. מה שאתם אומרים זה שהחוק הישראלי בעצם אינו רלוונטי, וצריך לפנות לגורמים אחרים, ובאותה מידה יבוא מישהו ויגיד שבג"ץ לא רלוונטי, ולכן מותר לצפצף על החוק.

 

2. תמיכה גלויה של ח"כ שמואלוב-ברקוביץ' בהחלשת האקדמיה - שמואלוב תומכת בכפיית תוכנית המורשת שעוררה סערה באקדמיה ותוארה כמתאימה ל"משטרים אפלים". שמואלוב אמרה בריאיון כי: "איני רואה בדבר משום התערבות של המדינה בחופש האקדמי".

 

תגובתי: תוכנית המורשת שעוררה סערה באקדמיה ותוארה כמתאימה ל"משטרים אפלים". – כן, האקדמיה, שכרגע בוחרת לעצמה ערכים, עקרונות ותכנים שתואמים את הערכים והעקרונות של אחוז מאד מאד מאד קטן באוכלוסיה. באה מישהי ואומרת שצריך לשנות את התכנים האלה, והאקדמיה האליטיסטית, גזענית ומתנשאת מתקוממת, מה שמעלה את הסברה שכנראה האקדמיה היא זו שמתאימה למשטרים אפלים.

 

3. ח"כ שמואלוב-ברקוביץ' מזדהה עם התנועה הפשיסטית "אם תרצו" – שמואלוב בריאיון ל"וואלה": "ברגע שנכנסתי לכנסת, התנועה הראשונה שפניתי אליה היא 'אם תרצו'". "נפגשתי עם היו"ר ורציתי לראות איך אני יכולה לעזור להם. החבר'ה האלה הם מלח הארץ, הם התקווה האמיתית שלנו. מאז אני איתם, כל פעילות שלהם אני באה לתמוך".

 

תגובתי: אתם תוקפים את ח"כ שמואלוב-ברקוביץ' על כך שהיא תומכת ב"אם תרצו", אבל הטיעונים שלכם נגד "אם תרצו" די עלובים (אוי אוי אוי, הם מתנגדים לאורי בלאו וענת קם שבאופן ידוע ומכוון ניסו לגרום נזק למדינה!) כך שלא ברור על מה אתם תוקפים את חברת הכנסת הנ"ל.

 

4. ח"כ ישראל חסון לשעבר מ"ישראל ביתנו" והיום ב"קדימה"תומך בהחלשת התקשורת - חסון קרא לחרם מנויים על עיתון "הארץ" עד שיפוטר אורי בלאו.

 

תגובתי: לשיטתכם ח"כ חסון מנסה להחליש את התקשורת, משום שהוא סובר שצריך להחרים את עיתון "הארץ" עד שיפטר את אורי בלאו. בכל מדימה מתוקנת עיתון היה מפטר כתב שחשף "מקור", רק על עצם היותו כתב גרוע ולא ראוי לתפקיד, ואני אפילו לא מדבר על איזה מעצר ארוך היה מצפה למי שהיה מנסה לפרסם ככה דברים שמהווים פגיעה חמורה בבטחון המדינה.

 

5. ח"כ חסון תומך בהחלשת זכויות אסירים והריסת המרקם העדין של היחסים עם האוכלוסיה הערבית בישראל – ח"כ חסון, מיוזמי החוק, פועל בצורה בלתי אחראית ביחסי ישראל עם הערבים הישראלים והחמאס הפלסטיני. הוא מרחיק את הסיכוי לשחרור גלעד שליט ואף בטווח הארוך מקרב אותנו אל מצב של אינתיפאדה שלישית. ח"כ חסון מוציא את ישראל ממחוייבות לאמנות וחוקים בינלאומיים ובכך מקרב את ישראל למשפחת העמים הדיקטטוריים הרחק מהמערב הנאור.

 

תגובתי: ח"כ חסון מנסה לפגוע בזכויות היתר שיש למחבלים הכלואים בישראל, ואתם רואים בזה "הריסת המרקם העדין של היחסים עם האוכלוסיה הערבית בישראל". אם פגיעה במחבלים תעורר את זעם הערבים הישראלים, הרי שזה אומר שהם תומכים בגלוי בטרור – וכך גם צריך להתייחס אליהם. מעבר לזה, קצת (אבל רק קצת) מטורף שכל חשד-לזכות או הטבה שיגאל עמיר מקבל (כולל, לא עלינו, הזכות ללדת ילדים) מתקבלת בזעם ציבורי – אבל אנשים שמתיימרים להיות אנשי "קדימה", שמתיימרת להיות מפלגת מרכז – נחרדים מהרעיון לפגוע במחבלים היושבים בכלא, תוך שמירה מלאה על הזכויות הנדרשות על-פי כל אמנות זכויות האדם המוכרות. אולי כדאי שאת הזעם והחרדה שלכם תפנו כלפי חמאס ותומכיו (אבו מאזן ושות') על מנת שיאפשרו ביקורים אצל גלעד שליט???


בקיצור, אם פשיזם זה הצבת המדינה מעל האזרח, הרי שאתם ("מה לעזאזל קורה בקדימה") פשיסטים, בהציבכם את המדינה הפלסטינית מעל האזרחים הישראלים, ואתם פשוט צבועים, מתנשאים, ואנטי-דמוקרטיים.

נכתב על ידי , 30/5/2010 18:26   בקטגוריות Law and Order, אדם, חברה, וסביבה, רוצים שינוי?, אקטואליה, אינטרנט  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של זאבה בודדה ב-10/6/2010 04:04
 



Falling, yes, I am falling, and she keeps calling me back again


גל ההתאבדויות שוטף את חברת Foxconn Technologies, המייצרת את מכשיר ה-iPhone עבור Apple. במסגרת הגל קפצו עד כה 11 עובדים מבניינים שונים, והמספר עולה (או יורד) ללא הפסקה.

 

התופעה הנ"ל מטרידה כל כך את פוקסקון, שהם החלו להחתים את העובדים על התחייבות שלא להתאבד, ואני צופה שעובדים שיפרו את התחייבותם זו יענשו במגוון דרכים, החל בשלילת ימי חופש, וכלה בשלילת ימי מחלה והפסקות צהריים.

 

בעקרון, אני יכול להבין את האנשים האלה, שאינם מוכנים לשאת את האייפון על מצפונם, אבל מעבר לכך, התופעה הזו מעוררת בי געגועים למשחק Bouncing Babies הנוסטלגי, אי שם בראשית משחקי ה-Arcade הביתיים, ונראה לי שחברת פוקסקון ראויה ל-Remake על שמה... משחק שכזה, אם היה מתורגם לאייפון, בוודאי היה נקרא iFall, אילולי נתפס כבר השם ע"י אפליקציה של אנדרואיד...


Bouncing Employees, Foxconn, iPhone

 

הכותרת, אגב, מתוך השיר I've Just Seen a Face, של הביטלס...

נכתב על ידי , 28/5/2010 15:37   בקטגוריות כספים וקלקלה, שחור מזעזע, עבודה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יונתן חיים לנדא


יונתן חיים לנדא נולד לפני שנה, אח לליאת, ובן לוונדי ועופר לנדא.

 

לאורך השנה האחרונה התחלתי פעם אחר פעם לכתוב פוסט שיבשר על לידתו, וכדרכי  בכל הנוגע לדברים הגדולים והחשובים - יש לי כל כך הרבה דברים לכתוב, והפוסט לעולם אינו מגיע לכדי פרסום. מכאן לשם חלפה שנה, ובשבוע שעבר כבר חגגנו ליונתן יום הולדת, שזה הקש האחרון שאפשר עוד היה לשבור, ולכן הנה אני יושב וכותב על יונתן, ולמה הוא קרוי כך.

 

בברית של יונתן סיפרתי מה הביא אותנו לבחור בשם יונתן חיים.

סיפרתי שיונתן קרוי על שם יהונתן קפלן, בן דודו של אבי, והוא קרוי על שם חיים גרונם לנדא, אביו של אבי, סבא שלי.

 

את יהונתן קפלן לא הכרתי. כמו שלשת אחיו שירת בצנחנים, וכמו שניים מהם - אבנר ויוסי - נהרג בגיל צעיר.

אבנר נשרף למוות בתאונה בקיבוץ תל-קציר ב-1959, ויוסי, שהיה איש צנחנים וסיירת מטכ"ל, נהרג במרדף בבקעה ב-1969.

 

יהונתן היה איש מוסד שהיה מעורב במבצעים שגם מתוך המעט מאד שידוע לי עליהם - אני יודע שהם שינו את ההיסטוריה. ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוא חזר לארץ מחו"ל, שם היה מוצב במסגרת תפקידו במוסד, ובמלחמה נהרג מירי צלפים.

 

כאמור, את יהונתן לא הכרתי, אך מתוך הסיפורים ששמעתי לאורך השנים, ומתוך מכתבים והקלטות ששמעתי, גדלתי בידיעה שמדובר היה באדם מסור, יסודי, ואחראי באותה מידה שהיה בנאדם רגיש, אוהב שירה וטבע, ואוהב חיים.

 

סבא שלי נולד ברוסיה של המהפכה הקומוניסטית. את אבא שלו שלחו לסיביר "באשמת היותו רב", והסבא שלי - בהיותו נער בן 13 - ברח מרוסיה ובדרכים עקלקלות הגיע לארץ ישראל, בכדי שיוכל ללמוד תורה. בארץ ישראל הוא נשא לאשה את מינה פרנק, בתו של הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים. בשליחות איגוד הרבנים ד'אמריקה הגיע סבי לארה"ב, שם פעל לגיוס תרומות ולהצלת יהודים, פליטים מאירופה.

 

סיפרתי בברית שמאז שאני זוכר את עצמי וזוכר את הסבא שלי, אף לא פעם אחת ראיתי אותו מתעצבן, כועס או מרים את קולו. סיפרתי שעל אף שסבא שלי היה שקוע כולו בעולם התורה, הוא תמיד שאל אותי אם למדתי משהו חדש בנושא שכבר אז, בגיל 10, 11, 12 הייתי שקוע בו - עולם המחשבים. לבר המצווה שלי הסבא והסבתא שלי נתנו לי כסף ואמרו שהיו רוצים שאקנה בזה משהו "בשביל המחשב". 20 שנה עברו ואני לא אשכח את העובדה הזו, שהם - שגם היום נראים לי קצת "מעולם אחר, מזמנים אחרים" - רצו שאשקיע במחשב שלי, כי זה עניין אותי, כי זה משך אותי, וכי הם נהנו לראות אותי נהנה. באופן לא כזה מפתיע, את אותה פתיחות, סבלנות, שלווה, חיפוש מתמיד אחרי ידע, רצון ללמוד וללמד, אני מוצא היום גם אצל אבא שלי.

 

כשנולד יונתן, ולמעשה הרבה לפני כן,  ידעתי שאם יש משהו שאני יכול להנחיל לו, בתקווה לגדל אותו כבנאדם טוב, בנאדם חכם, או פשוט "בנאדם", ידעתי שאני יכול - וצריך - להתחיל בהנחלת שני השמות האלו - יהונתן וחיים. שמות שמציינים מבחינתי תשוקה לחיים מחד, ותשוקה למשמעות מאידך. דבקות בעקרונות מחד, וכבוד לאחר מאידך. חיים ללא מגבלות מחד, אבל חיים בגבולות מאידך. שמות בשיחד מייצגים מטרה ואמצעי: יונתן חיים. י' נתן חיים.

 

בינתיים יונתן הולך בתלם המיוחל. הוא מצחיק בטירוף מחד, ושקט ורגוע מצד שני, הוא מתעקש למשוך לי את העכבר והמקלדת מהידיים, אבל מרגע שהם בידיו הוא מסוגל לשבת זמן ארוך ולהקיש בהם שוב ושוב. הוא מתרוצץ בבית, מסתער לכל דלת פתוחה (וזה לא משנה אם זו דלת של חדר, של הבית, או של המקרר...), אבל יושב בשקט ואוכל כל כך יפה, שלפעמים אפשר לשכוח שהוא שם...

 

יונתן שלי, אני אוהב אותך מאד, ושמח מאד שיש לי אותך!חיבוק של הסוררת

 בתקווה שיום אחד תקרא את כל זה - מזל טוב, ועד 120 שנים של אושר! חיבוק של הסוררת

 

ובגלל שהזנחתי את יונתן עד היום מעל דפי הבלוג הזה, הנה מקבץ תמונות "מהשנה שחלפה"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


ולמעוניינים - פה ופה ניתן לראות תמונות מיום הנצחה שקיימנו לאחים אבנר, יוסי ויהונתן ביום העצמאות שעבר (התשס"ט, 2009).

נכתב על ידי , 24/5/2010 00:56   בקטגוריות אבות אכלו בוסר, בדרך לחופה וממנה, מטיל אור, רגעים קטנים של נחת  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עופרניקוס ב-29/5/2010 22:16
 



רגע של צינה


כמו שכבר ציינתי בעבר, "הייתי שם" כשצה"ל יצא מלבנון לפני עשר שנים, וכבר כתבתי בהזדמנויות שונות על הדברים הנכונים שנעשו בנסיגה ובהיערכות לה (בעיקר בגזרת אוגדה 91 בראשות אפי איתם ואחריו משה קפלינסקי), ועל הדברים המאד לא נכונים שנעשו בגזרת היק"ל (יחידת קישור לבנון) בראשות בני גנץ.

 

כתבתי, אבל לא כתבתי על הרגע שבו פחדתי, ולמעשה - אחד הרגעים היחידים שבהם באמת פחדתי לאורך שלש השנים ששירתתי בגזרת לבנון.

 

זה היה יום למחרת הנסיגה, או ליתר דיוק - ביום שבו כולם היו שקועים בטלויזיה, בוהים בהלם בתמונות החיילים הצוהלים החוצים עם הנגמ"ים את השערים ונועלים אותם מאחוריהם בפעם (הלא) אחרונה, בתמונות הפליטים הלבנונים, אנשי צד"ל ו"סתם" פועלים שחשו סכנה לחייהם עם בוא הנסיגה... זה היה בהמשכו של לילה שבו הובאה למרפאתנו גופתה של בחורה לבנונית, בתו של חייל צד"ל, שמחבלי חיזבאללה הגיעו אל ביתה, וירו בה למוות... זה היה בהמשכו של שבוע מטורף שבו צה"ל ירה ללא הפסקה, ללא הפסקה, ללא הפסקה אלפים רבים של פגזים, מתוך ניסיון להצמיד את החיזבאללה למוצביהם, ואולי גם הרבה מתוך פניקה שנבעה מקריסת מוצבי צד"ל שברצועת הביטחון...זה היה בהמשכו של שבוע, שאנשים יצאו הביתה "לאפטר" - יציאה של יום אחד - וכשהם חזרו - המציאות היתה לגמרי אחרת...

 

וזה היה היום שבו מערכת ההתראה שלנו התחילה להבזיק "חווה אדומה" בנקודה אחת, ואז באחרת, ובעוד אחת ובעוד, עד שמכל עבר קיבלנו דיווחים על המוני נגיעות שכאלה, ואף אחד מאיתנו, שעמדו בחמ"ל החטיבתי באותו יום, לא היה זקוק למראה עיניים כדי להבין שלכל אורכה של גדר המערכת, ההגנה האחרונה עם קריסתה של "רצועת הביטחון", עומדים אנשים חמושים, והם מנסים לפרוץ את הגדר. ואף אחד מאיתנו לא היה זקוק להסברים כדי להבין שבמרחק זריקת אבן מהגדר ישנם ישובים ישראלים, ואף אחד לא היה צריך הסברים כדי להבין ש"החיזבאללה על הגדר" זה כבר לא משפט שאתה אומר לטירונים כדי לדרבן אותם.

 

ואז עברה לי בגב צמרמורת נוראית של הבנה, של זיעה קרה, של הפנמה: רצועת הביטחון נפלה.

 

* חווה אדומה: שם הקוד הצה"לי להרתעה על נגיעה בגדר החשמלית, נגיעה המאפיינת ניסיון לטפס על הגדר, לחתוך אותה, או לעבור דרכה, וזאת להבדיל מ"חווה צהובה" המאפיינת מגע קל, אשר עשוי להתברר כחיה או משב רוח. ולא הייתי חושב לחשוף את הקודים הללו, אילולא דובר צה"ל עשה זאת קודם.

נכתב על ידי , 23/5/2010 21:29   בקטגוריות הרהורים, צבא  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של KeyMan ב-25/5/2010 00:10
 



בלשנים ללא גבולות


בלשנים ישראלים פנו היום לשר הפנים אלי ישי על מנת "להביע את הכעס, היאוש, הבושה ובעיקר את המחאה שהתעוררו בנו בעקבות הצעד הנורא הזה", שהוא איסור הכניסה שהוטל על נעם חומסקי, והמונע ממנו להגיע מירדן לאוניברסיטת ביר-זית.

 

עפ"י הבלשנים הנכבדים נעם חומסקי הינו "הוגה דעות מן החשובים ביותר בתקופתנו" וישראל חסמה את כניסתו "בשל ביקורתו על מדיניותה ובשל החלטתו להרצות באוניברסיטה פלסטינית ולא לבקר, הפעם, באף אוניברסיטה ישראלית. אין לכך כל סיבה אחרת".

 

הבלשנים הנכבדים הוסיפו עוד וכתבו כי "חסימת דרכו של מי שדעותיו לא מקובלות על החוסם היא פגיעה אנושה בדמוקרטיה, שאת אחד מעקרונותיה הבסיסיים אפשר לנסח בפשטות: לא סותמים פיות של מי שמביעים דעות המנוגדות לדעה השלטת – לא במדע, ובוודאי שלא בחברה ובפוליטיקה".

 

ועל כך יש לומר דבר פשוט: אני מאד אוהב, מעריך ומכבד, את מחקר הבלשנות, ואני מתעמק בו לעתים - כתחביב, אבל כותבי המכתב הנ"ל לא הוסיפו כבוד למקצוע, לא לתחום, לא לאקדמיה, ובטח שלא לעצמם.

 

אין ספק שכותבי המכתב הולכים בדרכו של נעם חומסקי, הידוע בתור מי שנלחם לאפשר חופש ביטוי לכולם - וללא מגבלות. הבעיה היא שנעם חומסקי מאמין - והביע זאת בע"פ ובכתב לא פעם - שגם אנטישמים ומכחישי שואה זכאים לחופש ביטוי. לשיטתו של חומסקי אין שום בעיה עם זה שאגיד שרבין היה רוצח ארור, שטוב שיגאל עמיר רצח את רבין, ושהלוואי שעוד כמה שמאלנים ימותו.

 

לשיטתו של חומסקי זה בסדר, ועל פניו - גם התומכים בחומסקי "מכשירים" טקסטים כאלה, אבל מה שאקדמאים חושבים שהם יכולים להרשות לעצמם - מדינה אינה יכולה להרשות לעצמה, ועל אחת כמה וכמה מדינת ישראל. מדינה כמו ישראל אינה יכולה לתת אפילו מראית עין של לגיטימציה להכחשת שואה, בבחינת "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו האנטישמים בכל העולם".

 

את נעם חומסקי יש לדון לכף חובה בגלל הרבה סיבות, והרבה מאד נזק שהוא גרם למדינת ישראל ולעם היהודי, אבל גם אם נתעלם מכל אותם דברים קשים, מדבר אחד אסור להתעלם: נעם חומסקי חי בעולם ללא גבולות, ומול אדם כזה - דמוקרטיה חייבת להתגונן - ולהציב גבול.

נכתב על ידי , 23/5/2010 20:38   בקטגוריות Law and Order, אדם, חברה, וסביבה, אקטואליה  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עופרניקוס ב-24/5/2010 17:11
 



אפר גלובלי


אני מבין שזה כבוד גדול, ושכבר המון שנים מנסים להגיע ליום הזה, אבל אני חייב להבין: נכון שסוף סוף הצטרפנו לארגון המדינות המפותחות (OECD), אבל הקטע הזה של לקחת חלק בחווית המאפרה האיסלנדית - זה באמת הכרחי?

 

ארגון מעטפת ומעטפת עשן, OECD והר געש

נכתב על ידי , 11/5/2010 00:17   בקטגוריות אדם, חברה, וסביבה, כספים וקלקלה, שעשואליה, אקטואליה  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עופרניקוס ב-24/5/2010 17:12
 



גיבור גדול


בשבוע שעבר יצא לי לנקות קצת את הראש במילואים בצפון, בבסיס בו שירתתי בסדיר. אין לי כוונה להיכנס יותר מדי לפרטים מבצעיים שאליהם נחשפתי במהלך המילואים, אבל את תחושת הבטן שלי אני בהחלט רואה לנכון לחלוק.

 

התגייסתי לצה"ל במרץ 97', ואחרי טירונות בבסיס סיירים וקורס חובשים, הגעתי ב-23 באוגוסט 97' לעוצבת הגליל, ומשם - ביום חמישי ה-28 באוגוסט, הגעתי לעוצבת חירם.

 

באותו יום - ה-28 באוגוסט - אירע אסון השריפה בוואדי סלוקי, בו נהרגו חמישה ונפצעו קשה חמישה חיילים מגולני - שפונו לטיפול ע"י תאג"ד החטיבה שלנו. זה היה האירוע הראשון בו נטלתי חלק - גם אם רק כצופה - אך הוא היה רק פתיחה לאחד מיני רבים. תוך כשבועיים מאותו אירוע יצא לנו לטפל בתינוקת (בת שנתיים, אני עדיין זוכר) שנפגעה קשה בראשה (אמרו לנו שנפלה לה טלויזיה על הראש, ואני זוכר שהיה ברור לנו שאם כבר - ההורים שלה "נפלו" עליה), טיפלנו בסרן גל לב-רן, הצוות שלנו טיפל בנפגעי ספארי שהתהפכה במורדות הר-דב, ואני שימשתי כנושא ארונה של עינב מדהלה שנהרגה באותה תאונה. בין לבין הוקפצנו לטובת אירועים אחרים, אבל אלו היו הגדולים, אלו שנחרטו בזכרוני, ומאפילים על שלל האירועים העצום שבו השתתפתי כחובש בשלש שנות שירותי הצבאי, עד שהשתחררתי ב-30 ביוני 2000, חודש וקצת אחרי הנסיגה מלבנון.

 

אני מספר את כל זה, כי כשאני הגעתי למה שאהבנו לקרוא לו "צוות גיבור" (גיבור במלעיל), החובשים הוותיקים היו "בוגרי" אסון המסוקים, הם היו כאלו שהתנסו באירועים רבים, ונוכחותם, נסיונם והדרכתם - עזרו לי "להתאקלם" בתאג"ד שהיה הכי פעיל בצה"ל במשך שנים ארוכות, ושהציל פצועים גם בתנאים לא פשוטים בכלל. בתורי, גם אני חנכתי את הצעירים, הובלתי אותם לזירות פצועים, והנחתי שהם בתורם יעשו זאת.

 

ואז הגיעה הנסיגה מלבנון, וטרפה את הקלפים, ואז באה מלחמת לבנון וטרפה אותם שוב ושוב.

ואז, בשבוע שעבר הגעתי לבסיס "שלי", והבנתי שהחובשים שם מקסימים, אכפתיים, ורציניים - אבל הם, ואנחנו, בבעיה.

 

הבנתי שהחובשים האלה לא היו מעורבים בשום אירוע אמיתי. חלקם עוד שירתו עם כאלה ששירתו במלחמה האחרונה, אבל אפילו הם כבר מתמעטים, ומשתחררים.

הבנתי שהקצינים שלהם אולי הסתובבו בשטח בתקופת המלחמה, אבל לא כמפקדים, וחלקם אפילו לא כחיילים.

הבנתי איך צומחת שאננות, ומאיפה יצמח ההלם הבא.

 

אי אפשר "ללמד" את התחושה שעוברת לך בעמוד השדרה כשיורים עליך, כשמתפוצץ לידך מטען, כשהפצוע צורח, או כשהוא מפסיק לצרוח... אי אפשר ללמד את זה, אבל את תחושת הדחיפות אפשר להעביר, אבל רק אדם שחווה את זה יוכל להעביר את זה הלאה. הבנאדם הבא כבר יספר את זה כמור"ק, לא כפחד, ככאב, או כאימה טהורה.

 

הדור החדש של החיילים בצפון מתחייל לתוך שעמום, הוא אינו דרוך, ולזה - לדעתי - מחכה נסראללה.

לשאננות החיילים והקצינים, שתאפשר לו - בשקט וביסודיות - להכין את ההפתעה הבאה שלו.

 

האם אנחנו באמת יודעים לשמור על הדריכות, גם בפני השעמום והשגרה?

ימים יגידו...

נכתב על ידי , 10/5/2010 23:59   בקטגוריות הרהורים, צבא, אקטואליה  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עופרניקוס ב-24/5/2010 17:17
 



נעליים שחורות - קו אדום


אבי אהרן נולד שלשה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, אל תוך האופוריה של ישראל החזקה, של הביטחון הצבאי והאישי, אל האמונה שלכל תעלול יש מחיר, ושלפעמים המחיר אינו חייב להיות פרופורציונלי למה שהניע אותו. אותו אבי גם גדל בצל מלחמת יום הכיפורים, שהניעה בעצמה את המטוטלת מהצד הגאה והבטוח אל הצד המדוכא והשבור, זה שיוביל אנשים מסויימים לפסיביות - ואחרים, להבנה או החלטה שאין להם על מי לסמוך אלא על עצמם, ושהישרדות נקנית במעשים.

 

את התובנה הזו, שבשביל כבוד צריך לעבוד, הוא מייחס לאין ראנד שפיתחה את פילוסופית האובייקטיביזם "תחת ההנחה שתכלית האדם היא לחיות את חייו כיצור גיבורי, כלומר כיצור שמבין את המציאות, חי לפיה ומפעיל אותה כדי לחיות את חייו כרצונו". את התובנה הזו, השלטת בבלוג של אבי - הקרוי "אובייקטיביזם" ע"ש התורה הנ"ל - הנחיל אבי גם לספרו הראשון "נעליים שחורות", העוסק באנשים שמאסו בחוסר מעש.

 

נעליים מייצגות סוג של מעמד בצה"ל. נעליים כבדות (ולא נוחות) תשמשנה בדרך כלל את "מעמד הפועלים" העולה מהג'ובניק הממוצע ועד השריונר, התותחן, ודומיהם. נעליים קלות תשמשנה בדרך כלל את לוחמי החי"ר, אלו שאולי צועדים על קיבתם, אבל הם בעיקר צועדים - והרבה. צבע הנעליים אף הוא משמעותי. נעליים שחורות מייצגות (שוב) את "מעמד הפועלים" - שריון, תותחנים, הנדסה, ואף את גולני וגבעתי. נעליים אדומות מייצגות את "המעמד העליון" - צנחנים, נח"ל, סיירות וכו'.

 

הספר "נעליים שחורות" עוסק באזרחים מן השורה - בני "מעמד הפועלים", נועלי הנעליים השחורות - שמואסים באזלת היד של השלטונות, של הרשיות, ולוקחים את החוק לידיים. הוא עוסק באנשים שמצאו את עצמם לא פעם ממלמלים על כך "שצריך להרוג את האנשים האלה", ויום אחד גם קמו והרגו "את האנשים האלה". הוא עוסק באזרח קטן שהולך לחפש צרות, מוצא אותן בדמות שלשה שוטרים פלסטינים - והורג אותם. הוא עוסק באזרח אחר שמחליט שהורים אינם ראויים לחיות לאחר שהורידו את בתן לזנות, והוא עוסק באזרח אחד שמחליט שכסף אולי לא קונה הכל, אבל הוא בהחלט קונה את הזכות לנסות את הכל.

 

הספר "נעליים שחורות" הוא ספר טוב, מעניין, עמוס פרטים צבאיים וטכניים שמעידים על הידע הנצבר והנרכש של הכותב, שמעיד על עצמו כמי ששירת גם באינטיפאדה הראשונה וגם במבצע "חומת מגן". זהו ספר מעורר מחשבה, ואם אני הייתי חבר במערכת הביטחון הישראלית - הייתי אומר גם שהספר מעורר דאגה. לא משום שהספר מעודד מעשה, אלא פשוט משום שהוא מתאר את כדור השלג בו אנחנו מתגלגלים, כדור שלג שמצליח לצבור תאוצה גם בימים של התחממות אזורית וגלובלית.

 

במציאות שבה אזרחים נרצחים ברחוב "סתם" כי מישהו שתה יותר מדי, במציאות שבה אנשים מרשים לעצמם לפגוע בהולכי רגל ולברוח מהמקום בלי להושיט עזרה, במציאות בה ישובים ישראלים מטווחים במשך שנים ללא תגובה, במציאות בה "נבחרים" שמרוויחים יותר מדי "משלימים הכנסה" על חשבון אזרחי המדינה - זו המציאות שלמישהו ימאס, ויפעל. במציאות כזו, אותו אדם שלקח את החוק לידיים לא ייתפס כעבריין אלא כרובין הוד, ומי שירצה להצליח - ינסה לרכב גם הוא על גל ההצלחה.

 

על זה מדבר הספר "נעליים שחורות", שאת הפרק הראשון שלו תוכלו לקרוא כאן, ושאותו תוכלו להשיג אצל אבי, או בסטימצקי.

 

ורק דבר אחד באמת הפריע לי... תיאורי הסקס המלווים את הספר. אני מוכן לקבל את זה שבספר המתאר משולש רומנטי (כן, גם רומנטיקה יש בספר) יהיה לפחות אזכור גם למשהו החורג מארוחת ערב רומנטית או נשיקה לוהטת, אבל שלשה עמודים לתאר סצינת מין שחסרת משמעות אפילו עבור גיבור הסצינה - זה קצת יותר מדי בשבילי, ואני מתאר לעצמי שגם בשביל קוראים פוטנציאליים אחרים - ולא רק דתיים. מה שכן, הנשים יוזמות בקטעים הללו של הספר בדיוק כמו הגברים, ואולי גם יותר, מה שאני מקווה שלפחות יהיה לשביעות רצונן של הפמיניסטיות שבין הקוראות...

 

עופר לנדא קורא את נעליים שחורות של אבי אהרן

 


גילוי נאות: את הספר קיבלתי במתנה מהסופר, אבי אהרן, לאחר שהייתי בין הראשונים להירשם להזמנתו הנדיבה.

כמו כן, את הניתוח הפסיכולוגי בפתיחה כתבתי על דעת עצמי, ואני לא משוכנע שאבי יסכים איתו

נכתב על ידי , 9/5/2010 23:12   בקטגוריות Law and Order, אדם, חברה, וסביבה, רוצים שינוי?, ביקורת, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דופק סדיר


אני יושב עכשיו בבסיס בו שירתתי בסדיר, הבסיס ממנו השתחררתי לפני עשור בדיוק (פחות חודש) ואני מוצא את עצמי מתגעגע לאותם ימים, לאנשים, לאירועים, לחוויות וגם קצת לקשיים.

אין שום דבר באזרחות שמשתווה לנוסטלגיה הצבאית, לתחושת הביחד הזו, לדעת שזה קשה ואפילו קשה מאד לפעמים, ולדעת שיש לזה תאריך סיום. לדעת שאלו שיבואו אחריך ישמעו בצמא את סיפוריך, את הלשבת ביחד עם גיטרה ולדעת שמהר מאד יצטרפו אנשים.

עשר שנים חלפו אבל אני נכנס למשרדים ומוצא את עצמי כאילו מצפה שהאנשים שזכרתי יהיו שם. הם לא, אבל גם עכשיו יש שם אנשים ששווה לבקר, וזה מזכיר לי שאמנם התבגרתי, אבל לא הזדקנתי. לא בהרבה לפחות.

עשר שנים ו"לעלות על מדים" עדיין גורם לי את התחושה שחסר לי משהו על הכתף­ כשהנשק לא שם.

עשר שנים, ואני עוד כאן.
נכתב על ידי , 4/5/2010 20:01   בקטגוריות הרהורים, לא קשור, מטיל אור, צבא  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יהוידע ב-26/5/2010 08:42
 





244,207
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , דת , ציונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעופרניקוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עופרניקוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)