כשוונדי נכנסה להריון לפני כשמונה חודשים, הודענו לרופאים שהולכים להיות לנו תאומים והרופאים אמרו שזה אפשרי אך לא סביר.

כשחזרו תוצאות בדיקות הדם הראשונות הרופאים עברו מ"לא סביר" לקביעה נחרצת שלא מדובר בתאומים. הסברנו להם שהם טועים והמשכנו הלאה.

כשהגענו לבדיקת האולטראסאונד הראשונה ושאלנו אם כבר רואים שזה תאומים הם אמרו - שוב - שלא מדובר בתאומים, עד לרגע שבו טכנאית הרנטגן ההמומה ציינה שהיא רואה "עוד משהו". היא קראה לרופאה לבא ולהסתכל והרופאה - המומה גם היא - אמרה שנראה שאכן מדובר בעובר נוסף, אבל "הוא קטן מדי לשרוד". היא ציינה גם שאם אנחנו רואים דם או סימנים חריגים, לא להתרגש, כי זה "פשוט הגוף מסלק את השיירים של העובר שלא שרד". אמרנו תודה, ושניפגש בבדיקה הבאה.

בבדיקה הבאה "הדבר הקטן" עוד היה שם, ולמרות שהוא עוד היה קטן - עכשיו הוא היה קצת יותר קטן.

וכך גם בבדיקה הבאה, וגם בזו שלאחריה. ובכל פעם, הרופאים סיפרו לנו כמה זה בעייתי, כמה שאין סיכוי שהעובר ישרוד, כמה צריך להיזהר שלא לסכן את העובר "התקין" בשביל תאומו הקטן, כמה שמימדים כה קטנים אצל עובר יכולים להעיד על שלש בעיות גנטיות רבות, ועל כמה שאין טעם לעשות בדיקת שפיר כי זה עלול לסכן את העובר "התקין" (מה שנענה ב"אין טעם לעשות בדיקה כזו כי אנחנו לא נעשה הפלה").

כמעט שמונה חודשים של הפחדות והורדת ציפיות עברנו, עד שביום שישי האחרון הרופא שלנו זימן אותנו לזירוז, בגלל רעלת הריון. מילאנו את הטפסים והתחלנו להתכונן - פיזית ונפשית - לזירוז "החירום" ותוך שאנו מחכים, התחילו לוונדי צירים. שאלנו את האחות המטפלת אם יתכן שוונדי מתחילה לידה טבעית, ונעננו בזה שזה ממש לא סביר. גם שעה מאוחר יותר זה נשמע לאחות לא סביר שמתחילה לידה טבעית, וזאת גם כאשר וונדי התלוננה על צירים חריפים ובתדירות עולה וגוברת. שעה מאוחר יותר וונדי כבר קיבלה אפידורל, ושעה מאוחר יותר, בשעה 23:15 נולדה במזל טוב בתנו יעל-מינה, כשאחותה תמר-אוה דולקת אחריה וקובעת זמן לידה של 23:17. שתיהן קטנות יחסית, אך שתיהן בריאות ב"ה, ובכלל - מה שחשוב זה שלמרות כל מה ששמענו בחודשים הארוכים האלה - הגענו לקו הסיום עם שתי בנות, קטנות, חמודות, ו"לא סבירות אך מאד מציאותיות".

מה הפואנטה של הרשומה הזו?

דבר ראשון, שרופאים הם אנשים מלומדים, הם אנשים חכמים, הם אנשים מנוסים, אבל מעל הכל הם אנשים, ואנשים טועים. וכשרופאים אומרים שחייבים לעשות משהו או לא לעשות משהו, ראוי להקשיב להם, לשקול את ההמלצות, אבל לא בהכרח לקבל אותן. למזלנו ובסייעתא דשמיא, הרופא המטפל שלנו הוכיח שהוא מלומד ומנוסה יותר מהרופאים שעקבו אחרינו בבית החולים לאורך ההריון, וגם אם לא אמר זאת במלים אלה, הבהיר לנו שגם הוא לא בהכרח מסכים עם אותם רופאים, ושלדעתו הם נוטים להפחיד מטופלים מעבר לנדרש או הרצוי, ושאם זה היה תלוי בהם, חצי מהריונות היו מסתיימים בהפלות. 

דבר שני, שאנחנו שמחים מאד לבשר על הולדת בנותינו היקרות, יעל ותמר, ושאנחנו מודים לכל מי שתמך בנו לאורך הדרך, ולקב"ה שהביאנו הלום 

יעל-מינה קרויה על שם שלשה אנשים: יעל על שם הרב צבי פסח פרנק, סבא-רבא שלי מצד אבי, ועל שם אביה של אמי, יעקב צבי מאירוביץ'. השימוש בשם "יעל" הינו מעין ואריאציה של "צבי", כפי שגם אני קרוי "עופר" על שם "צבי", דרך משפחות עולם החי. סבי ע"ה נפטר לפני כשנה וחצי, וכעת יעל - אשר "שאלה" גם את שתי האותיות הראשונות של של שמו הראשון, יעקב, קרויה על שמו ועל שם סבא-רבא שלי, כאשר השם השני - מינה - מוענק לה ע"ש אמו של אבי, בתו של הרב צבי פסח פרנק.

תמר-אוה קרויה על שם סבתא של וונדי, אוה, כאשר השם תמר אינו מוענק לה על שם מישהו "מהדורות האחרונים" אלא נועד - יחד עם יעל - לציין נשים חזקות מהתנ"ך. תמר היתה כלתו של ראובן, שבראותה מציאות עקומה קמה ופעלה לשנות אותה, תוך שהיא מוכנה לסכן את עצמה ובלבד שלא תפגע באחרים, ובכך היא מייצגת עוצמה וצדק. יעל "שלובה יד ביד" כאשר היא קרויה גם על שם יעל אשת חבר הקיני אשר הרגה את סיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור, ותוך שהיא מסכנת את עצמה, תוך שאינה "יושבת אוהלים", היא קמה, פועלת, מנחיתה את המהלומה הסופית (תרתי-משמע) על צבאו של יבין, ומביאה את הנצחון לבני ישראל.

ולבנותי היקרות אני מאחל שהן תהיינה חכמות, חזקות, שתדענה מתי לפעול ואיך, שתדענה לזהות צדק ולהילחם עליו, ושתדענה שצדק זה דבר להילחם עליו, אבל לא במחיר פגיעה בכבודם של אחרים

המלה העברית "חג" והמלה הערבית "חאג'" קשורות באופן הדוק לשורש ח.ו.ג, שמשמעותו להסתובב. יש שמפרשים את הקשר הזה בכך שחלק מהבעת השמחה בחג כרוכה בריקודים, וריקודים "קלאסיים" נוטים להיות מעגליים בצורתם, ויש האומרים שבעת החג - בימים עברו - היה נהוג לצעוד במעגל מסביב למזבח, כפי שנהוג היום לצעוד במעגל מסביב לספרי התורה או בית הכנסת בעת תפילת ההושענות בסוכות, או הריקודים בשמחת תורה. גם המסיבה המודרנית מן הסתם קשורה לסיבוב או למעגל חברתי או לחוג חברים, גם אם באותה מידה היא כרוכה גם בהסבה משותפת.

פרופ' אדם זרטל טוען שממצאים ארכיאולוגים בצורת כפות רגליים ענקיות, בשילוב עם הפסוק "כָּל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹלָכֶם יִהְיֶה", מעלה סברה שהמושג עליה לרגל מתייחס לרגל פיזית, ולא רק לפרשנות של המלה "רגל" כ"פעם", כפי הפירוש הקלסי, ונותן זיהוי אפשרי למקום "גילגל" המוזכר פעמים רבות בתורה, כאשר - שוב - "גילגל" מציין סיבוביות.

ההקשר לעיל מביא אותי לתהיה האם יתכן שהמלה "מצבה" הינה שיבוש של "מסבה", למחשבה שיתכן שהמצבה - מבנה אבן בעל ערך סנטימנטלי או היסטורי - כזה הנועד לציין את זכרו של אדם או מאורע כלשהו, היתה בעבר מקום שסביבו צעדו או עמדו  - כפי שהיו סובבים את המזבח או את "הרגל". למחשבה שיתכן שגם "חיל מצב", יחידה צבאית השומרת על מתחם או אזור מסוימת, מקור שמה במלה "מסב" - כיוון שתפקידה היה לצעוד מסביב או לעמוד על החומות ההקפיות של אותו אזור. ולחשוב שמצב הרוח או מצבי הצבירה גם הם זכו לשמם - מצב/מסב - בגלל היותם דברים הנוטים למחזוריות, למעגליות, לסיבוביות.

אין לרשומה הזו שורה תחתונה או גולת כותרת, ואפשר לומר שאני הולך במעגלים (Pun intended), אבל רציתי לחלוק את ההגיג הזה ולתהות אם הוא נשמע מופרך. ואם זה לא מספיק טוב בשבילכם, תמיד אפשר לחזור ל"מצב האומה" ולפוליטיקה בת ימינו, לקטר על "נבחרינו" ועל כך "שמצבינו מעולם לא היה גרוע כל כך", ואז לחזור לקהלת ולהיזכר ש"דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת... סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל־סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ... כָּל־הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא־יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר; לֹא־תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא־תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ... מַה־שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה־שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ"

ביום שישי האחרון, לאחר שריצה שש עשרה שנים ומחצה, השתחרר מהכלא חגי עמיר, אחיו של רוצח רבין - יגאל עמיר, ואני לא יכולתי שלא להשתעשע לפחות קצת ממצעד הדמעות שליווה את שחרורו מהכלא.

בעיני, במציאות שבה רוצחים 'רגילים' יוצאים הרבה יותר מהר ורבי מחבלים עם דם על כל מילימטר של גופם יוצאים על פחות, להתרעם על שחרורו של עמיר לאחר שנים כה רבות, כאשר לא הוא רצח, כאשר לא נכח במקום הרצח, וכאשר אין שום ראיה שידע בכלל על כוונת אחיו לרצוח (*), זה פשוט מגוחך. תוסיפו לזה את העובדה שהוא לא זכה לחנינה, לא לקיצור של יום ואפילו לא לחופשה אחת קטנה, ותבינו שמי שזועק "חמאס" כנראה לא באמת מאמין במערכת המשפט הישראלית "הקדושה".

נכון, רצחו לשמאל את המשיח, אבל הלימון הזה כבר מיצה את עצמו. להמשיך ליילל על שחרורו של חגי או להמשיך ולזעוק על כל דבר שאחיו מקבל בכלא (**) לא יביא שום שינוי או תועלת, חוץ מאשר כותרת נוספת בעיתון. רוצים לעשות משהו מועיל באמת? תפסיקו עם הרחמים העצמיים וחוקקו עונשי מוות והחמרה בעונשי המינימום.

מה שכן, כשחגי עמיר יוצא מהכלא ומכריז שהוא אינו מביע חרטה ושהוא גאה במעשיו (מה שלא יהיו?), אין דבר שאומר את זה יותר מאשר חולצה של נייקי.

באותה מידה הוא כבר יכול היה לצאת כשהוא לבוש כך:

(* ולהיפך, הראיות מראות שלא ידע)

(** הידעתם? בסתר מושבו בבידוד השב"ס מתיר ליגאל עמיר לנשום!)

מאז פייסבוק וטוויטר וכל הקטע של מיקרובלוגינג, הבלוג המסכן הזה די מאבד את תשומת הלב הראויה לו. כדי לפצות את הקוראים הנאמנים (אם עוד יש כאלה) אני אנסה להכניס פה כמה מהדברים שפרסמתי לאחרונה בפורמטים האחרים... נתחיל בזה:

אוסמה בן לאדן, תוניסיה, מצרים, לוב, תימן... כל כך הרבה מנהיגים ערבים איבדו במהלך הקדנציה הנוכחית את תפקידם (ויותר מזה) אך אסאד עדיין יושב על כסאו, ואני לא מאמין שנתניהו יסכים ללכת לבחירות בלי להוסיף את סוריה לרשימה.

אם נתניהו קובע בחירות לספטמבר, האם יכול להיות שהוא יודע משהו שאמור לקרות עד אז? אולי איזו התחייבות אמריקאית לפעול בנושא בתמורה להימנעות מתקיפה באיראן...?