אני מאמין שכבר כתבתי על זה בעבר, אבל דיווחים כגון זה שמובא היום, על כך שהחשוד המרכזי ברצח מוחמד אבו-חדיר נעצר בעבר בגין נסיון לרצח בתו, מציפים בי כל פעם מחדש את אותו ערב שבו הובא למרפאת היחידה שלנו חייל מילואים שהתחיל להראות סימנים של "אי יציבות נפשית". הסתבר שאותו חייל היה מטופל תרופתית עקב מחלת נפש, שהוא היה בהליכי שחרור משירות מילואים סדיר, אך בינתיים הוא גויס למילואים, לא הביא איתו את התרופות, ולכן בעצם לא היה בטיפול.

החייל הנ"ל (שאת שמו אני לא מצליח לשכוח) התחיל, כאמור, להראות סימנים של "אי יציבות" והובא מהמוצב אלינו , במרפאת החטיבה, כדי שנפנה אותו לחדר מיון פסיכיאטרי בבית החולים. מאחר והיינו בכוננות על גזרת לבנון, היה צורך בהשגת אמבולנס גיבוי - תהליך די בירוקרטי וארוך מטבעו - ובינתיים החייל הושכב לנוח בחדר האשפוז שלנו.

בכל ערב, לאחר שעות הפעילות הסדירה של המרפאה, היה נשאר במרפאה חובש תורן מהצוות, ובאותו ערב היתה אמורה לשמש בתפקיד זה חובשת מסויימת. כאמצעי מנע הוחלט שאני אחליף את החובשת בתורנות מתוך הנחה שאם "יקרה משהו" - יהיה לי קל יותר להתמודד פיזית עם החייל.

אם לדלג על כמה שלבים בדרך, בסופו של דבר מצאתי את עצמי לבד במרפאה, כשאותו מילואימניק חונק אותי בעוצמה פסיכוטית, וברגע של תושיה לא מובנת אני מצליח להשתחרר ממנו, להדוף אותו לחדר פנימי, ולנעול את הדלת מאחוריו. הוא מצידו שבר את הידית בנסיון לפתוח את הדלת, הפך שולחן, ופרץ חלון כפול באגרוף בודד.

הזעקתי עזרה, ויחד עם רופא החטיבה ורופא מילואים - שניהם גדולי גוף כמוני - השתלטנו על אותו מילואימניק, הזרקנו לו חומרי הרגעה, ופינינו אותו לבית החולים כשהוא קשור למיטה.

אז כן, בהחלט יכול להיות שזו הטראומה שמדברת מתוך גרוני או דרך אצבעותי, וכן, ברור שכל מקרה צריך להישקל לגופו, וברור לי שלא כל אדם עם בעיות נפשיות צריך להישלח לסוף העולם, אבל חלאס! אם בנאדם לא כשיר לעמוד למשפט - אל תשלחו אותו להסתובב בחוץ! תפסיקו לסכן את חיינו! אני לא יודע אם נדרש שינו בחוק או שפשוט צריך לתת לשופטים בעיטת השכמה, אבל לא יכול להיות שאדם נעצר בנסיון לרצח בתו התינוקת והשופטים קובעים שהוא לא אחראי למעשיו מספיק כדי לעמוד למשפט - אבל כן אחראי למעשיו מספיק כדי להסתובב בינינו כאילו לא קרה כלום!

אם בנאדם לא כשיר לעמוד למשפט - הוא צריך להיות באשפוז פסיכיאטרי עד יומו האחרון. ואם זה לא מובן מאליו - כנראה שכולנו משוגעים.

יצא לי יותר מדי פעמים בשבוע האחרון לשמוע שכיפת ברזל היא אסון, קטסטרופה, ועוד כל מיני תיאורים אפוקליפטיים שמאחוריהם עומדת הטענה שאם לא היתה לנו כיפת ברזל, ישראל היתה תוקפת בעזה בעוצמה רבה יותר, מן הסתם כבר מזמן היתה בשלבי כניסה קרקעית ברמה כזו או אחרת, ובאופן כללי "היתה נכנסת בחמאס".

לאותם אנשים אני אומר דבר כזה: בניגוד לטענה המקובלת על רבים, לטרור יש פתרון צבאי, אבל בניגוד למה שהיינו רוצים לחשוב - לישראל אין את היכולת המדינית ליישם אותו.

יש פתרון צבאי. אפשר להיכנס לעומק השטח, לפוצץ בניין אחרי בניין ולחשוף את המנהרות והבונקרים בעומק הקרקע. לרדוף את המחבלים עד חורמה ולהבטיח שלא ניתן יהיה לחזור ולהתבצר באותם אזורים. למעשה, אפשר גם לגרש את כל האוכלוסיה ליהודה ושומרון או לחו"ל, ואפשר עוד הרבה דברים גדולים ונרחבים - אבל אם מישהו חושב שהעולם יאפשר לנו לעשות את זה, הוא חי באשליות. ולא, אני לא מאלה שרועדים כמו עלה נידף בכל פעם שהעולם אומר את דברו, אבל בעוד שאנחנו יכולים לפעול בצורה מוגבלת אחת לכמה שנים - פתרון אמיתי לטרור יצריך מהלך גדול מדי ומתמשך מדי, כזה שלא נצליח להשיג מבלי להיפגע מדינית וכלכלית לשנים רבות.

אז מה כן?

ידוע שכסף מניע את העולם, ומה שהוביל את החמאס להסלמה הנוכחית הוא מחסור בכסף. בניגוד לממשל הקודם, הנשיא המצרי הנוכחי מתעב את החמאס, נלחם נגדו בתקיפות ומטיל עליו עוצר הדוק. זה, ולא שום דבר אחר, מה שהוביל את החמאס להסכם אחדות עם אבו-מאזן, מתוך תקווה שהרשות הפלסטינית תשלם את משכורותיהם של 40,000 "עובדי" החמאס בעזה.

רק מה? הרשות לא עושה את זה, ואבו-מאזן לא נראה כאילו הוא מתכנן לעשות את זה, מה שהוביל את החמאס לצאת למבצע מתוך תקווה שתגובה ישראלית נזעמת ותקיפה תעורר את העולם ותגרום לתומכי הטרור באשר הם לפתוח את ארנקיהם.

בינתיים זה לא קורה, וזה לא קורה בין השאר כי לישראל יש את כיפת ברזל שמאפשרת לה להגן על אזרחיה באופן שלא התאפשר בעבר ושהוא פנטסטי בכל קנה מידה צבאי וטכנולוגי. אם הרקטות מעזה היו כותשות את ערי ישראל, כבר מזמן היינו מפגיזים את עזה בלי הבחנה, וסביר להניח שגם היינו נכנסים קרקעית, מה שהיה מביא למאות הרוגים עזתיים - ולא עלינו, גם הרוגים ישראלים רבים. מספרים שכאלה היו מספקים לחמאס את תמונת הניצחון לה הם מייחלים - ויחד איתה צ'קים שמנים "לכיסוי עלויות".

במקום זה, כיפת ברזל המופלאה מאפשרת לישראל להמשיך לנהוג באיפוק, לברור מטרות בקפידה, להיזהר שלא לתת לחמאס את תמונת הניצחון שלו מחד - ומאידך לגרום לו תסכול עמוק שיוביל לפעולות נמהרות שצה"ל ידע לגבות עליהן מחיר.

אז נכון, זה לא כיף וזה לא קל, וזה אולי קצת פוגע באגו הלאומי, אבל מדובר במלחמת התשה - ואם לא נעשה שטויות - לשם שינוי יש לנו סיכוי לנצח בה ולהביא את החמאס לשולחן המו"מ על גחונו.

תנשמו עמוק, תרימו את הראש, תתפללו שזה ימשיך ככה - וגם את הסבב הנוכחי נסיים כמנצחים.

שבוע טוב!