ב-YNET יש עכשיו פרסומת לסרט "Flight 93".

הסרט מספר את סיפורם של נוסעי טיסת United Airlines 93 מניו ג'רסי לסאן פרנסיסקו, אשר נחטפו ב-11 בספטמבר 2001 (September 11th), והתרסקו בפנסילבניה, כאשר ההערכות הן שמטרתם של החוטפים הייתה לרסק את המטוס על הבית הלבן בוושינגטון.

הסרט אומנם מגיע רק עכשיו למסכים בארץ, אבל וונדי ואני ראינו אותו בארה"ב, בהקרנה מיוחדת בטלויזיה, ואנחנו ממליצים בחום.

מה שמביא אותי, בהזדמנות זו, גם להמליץ בחום לפרסומאים שיצאו עם הבאנר הזה:

כאילו, אלא אם אתם באים לטעון שהיעד של שלשת המטוסים האחרים היה באמת מרכז הסחר העולמי ("מגדלי התאומים") והפנטאגון, קצת תמוה לרמוז לכך שבניגוד לטיסה שהתרסקה בפנסיבלניה, שלש הטיסות האחרות כן הגיעו ליעדן... לא?

וואלה: מבקר המדינה יבדוק חשד שרה"מ אהוד אולמרט ביצע מינויים פוליטיים.

יבדוק? חשדות??

עמיר פרץ שר הביטחון, והם צריכים לבדוק חשדות שאולמרט מבצע מינויים פוליטיים???

"המענקים הכספיים בדרך", "אושרו תגמולים", "הממשלה אישרה מענקי לחימה" זועקות הכותרות מכל עבר: בין 400 ל-1300 ש"ח אושרו כמענק לחיילי המילואים שהשתתפו בלחימה בלבנון.

רק הבוקר עוד דובר על 500 עד 2000, והופ - לפני שהספקתם לפתוח מנת קרב - זה כבר קוצץ, ואני מעריך שעד מחר, ואולי עוד הערב "ייזכר" מישהו "להבהיר" שמדובר בברוטו, "כמובן", ואולי בכלל שמדובר במענק רק למי ששירת מספר כלשהו של ימי מילואים השנה, בנוסף למספר הימים ששירת במהלך המלחמה...

בתכל'ס, יש לי הרגשה שכמו שבמלחמה נתנו לחיילים פקודות של "תצאו, תלכו, תחזרו, תחכו", ככה גם המענקים האלו ייראו: "נצ'פר, נשלח, שלחנו, טעינו, עכשיו תשלמו ריבית והצמדה"...

מחר, יום שישי ה-25 באוגוסט (למניינם), נחגוג (עם ישראל בארץ ובתפוצות) יום הולדת חמישי במספר לישראבלוג, ולרגל המאורע, דודה מלכה הכריזה על פרוייקט "ישראבלוג שלי".

אז מה זה ישראבלוג שלי, ומה זה בשבילי?

נתחיל בזה "שהגעתי" לישראבלוג ב-28 בינואר 2003, שזה אומר משהו שלש שנים ששה חודשים, ו-27 ימים, ומאז העליתי 1712 פוסטים, שזה אומר משהו כמו 1.33 פוסטים ליום, וזה עונה על השאלה ששואלים אותי לעתים קרובות מדי, והיא האם אני כותב בבלוג מדי יום. אז התשובה היא בהחלט לא, אבל מסתבר שבממוצע - בהחלט כן.

הפוסט הזה, אגב, הוא הפוסט ה-1713.

עוד "אגב" רלוונטי הוא שסביר להניח שהייתי כותב משהו בנושא כבר לפני כמה ימים אילולי סירב המחשב שלי לעבוד.

סביר להניח גם שאילו הייתי כותב לפני כמה ימים והיה לי יותר זמן לחשוב על מה שברצוני לכתוב, זה לא היה הופך את זה למעניין יותר...  מסתבר שככל שאני משקיע פחות זמן בכתיבת הפוסט, וככל שאני שוקע פחות בפוסט עצמו, הפוסט יוצא פחות כבד, ובדרך כלל - לעניות דעתי - פחות משעמם...

ישראבלוג בשבילי זה בית, מקום לברוח אליו כשמשעמם, או כשמעצבן, או סתם כשעולה רעיון בראש.

ישראבלוג בשבילי זה שכשאני זורק איזו בדיחה, כולם שואלים אותי אם כבר כתבתי את זה בבלוג.

ישראבלוג בשבילי זה המון אנשים שלא פגשתי, אני לא מסכים איתם בגרוש, אבל יודע שהם - כמוני - נכנסים לפה כי אנחנו שותפים לדעה שלא חייבים להסכים בשביל להנות מכתיבה או מקריאה.

ישראבלוג זה המקום שבזכותו אני זוכה (וסליחה על הטפיחה העצמית על השכם) לפרסום רב (יחסית) בתקשורת, ומעבר לזה שהוא משמש לי במה נפלאה לפרסום דעותי, הערותי והארותי, הוא משמש גם זרקור המפנה לכאן גורמים אחרים התורמים לי, בין שבמודע ובין שלו, להפיץ את דעותי גם מחוץ לישראבלוג.

Israblog is where I hang my pen and quote.

ישראבלוג זה סוג של בית, ואם יריב ימכור את ישראבלוג, well, אני מוכר את הבית!

תגידו, לא נראה לכם שלאור העובדה שבמלחמה שרק הסתיימה (וגם זה בסימן שאלה), יצא שחסן נסראללה ראוי לפרס יקיר ישראל, על כך שחשף עד כמה חמור מצבנו במבחינה צבאית ומבחינת מה שמתיימר להיות הנהגה?

תחשבו מה היה קורה אילו את כל הפדיחות שנחשפו עכשיו היינו מגלים לא במיני-מלחמה מול החיזבאללה אלא כאשר "הסורים על הגדרות"? מה היה קורה לו אז היינו מגלים שהטנקים לא ממוגנים כראוי, חיילי המילואים לא עברו אימונים כבר כמה שנים, ועם הציוד שיש להם לא ניתן להביס אפילו את הצבא הצרפתי?

ואם נסראללה לא יהיה מועמד לפרס ישראל, לא נראה לכם שהוא ראוי לפחות לקבל אות "חייל מצטיין" בטקס יום העצמאות... אצל הנשיא קצב...?

למי שתהה אי-פעם מה זה "מיתת נשיקה", שיסתכל עכשיו איך גוססת הקריירה הפוליטית של שר המשפטים חיים רמון.

(הקרדיט לאבא שלי )

אוקי, בואו נראה מה תצליחו להבין מהכתבה הזו, שפורסמה היום ב"ידיעות אחרונות":

לנוחותכם סימנתי נקודות מרכזיות בצבעים הבאים:

• אדום: הקידום המהיר של שלומי כהן, שהתחיל את הכתבה בתור סגן אלוף, וסיים בתור אלוף משנה (דרגה מעל).
• ירוק: "הנאשם", שמתחיל בתור מפקד גדוד הסיור (המג"ד), ומסיים בתור מפקד החטיבה (המח"ט)
• כחול: שמו של המג"ד, כשפעם המג"ד הוא שלומי כהן, ופעם הוא שרון רבר.

הניחוש שלי?

או שהכתב באמת לא עשה שיעורים לפני שהתיישב לכתוב את הכתבה, או שמפקד הגדוד סגן אלוף שלומי כהן זכה לקידום במהלך כתיבת הכתבה, מונה לתפקיד מפקד החטיבה, ואת התפקיד שהתפנה, תפס במקומו סגן אלוף שרון רבר, ואת כל הבלאגן הזה כבר היה מאוחר מדי לדחוף לתוך הכתבה, שהוקצה לה מקום מוגבל בעמוד.

מה דעתכם?

לפני כחודשיים פניתי לשר המשפטים חיים רמון בדרישה להדיח את השופטים אהרון אמינוף, נחמה מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי לאחר שהללו פרסמו פסק דין אשר כלל את הפסקה הבאה: "יתכן שבמשך השנים, משהייתה המתלוננת לנערה נעמו לה מעשי הנאשם והיא חפצה בהם ולכן לא התחמקה ממנו וגם לא טרחה לספר על מעשיו ולגלותם, עד שנאלצה לעשות כן לאחר אירוסיה, מפחד שלאחר הנישואים היה מתגלה שהיא איננה בתולה".

לפני כשבוע הגיעה תשובה למכתבי "מלשכת השר", ובא נכתב:

"הריני לאשר קבלת מכתבך שבנדון אל לשכת שר המשפטים מר חיים רמון.

מכתבך הונח על שולחן השר.

 

לידיעה, השר רמון פנה בעניין זה לשופטת בדימוס, הגב' טובה שטרסברג כהן, נציבת תלונות הציבור נגד שופטים, לבירור הנושא.

 

בברכה,

גלי הוכמן

לשכת השר"

כמה נחמד לי שמכתבי "הונח על שולחן השר"... מעניין מה הסבירות שהוא הונח לצידו של כתב האישום שהוגש נגד השר? מעניין גם האם השופטת טובה שטרסברג כהן הספיקה כבר לטפל בתלונה נגד השופטים הנ"ל, או שמא הם עדיין משמשים שופטים בבית המשפט, מה שיאפשר לשר רמון, במידה ויורשע, לצאת בעונש קל, כי מי יודע אם המתלוננת לא נהנתה מהמעשה?

בהמשך לפוסטים הללו, הנוגעים ליוזמת שלום עם לבנון, אלירם ואני פתחנו את הבלוג הזה (באנגלית) כדי שישמש במה לשיתוף פעולה בין בלוגרים מישראל ולבנון.

כרגע רק אלירם ואני כותבים בבלוג הנ"ל אולם אם אתם חושבים שיש לכם מה לתרום, שוב - באנגלית, אתם מוזמנים להצטרף, ואם אתם בקשר עם בלוגרים לבנונים - או בכלל בלוגרים מרחבי העולם שאתם חושבים שיהיה להם משהו מעניין להוסיף - אנא הפנו אותם לבלוג הזה.

ותודה מראש על שיתוף הפעולה...

מישהו הצליח להבין את הקטע הזה, שאמש, בערב ההתרמה וההצעדה לצפון, עלו להקת "הדג נחש", ושרו דווקא את השיר "הנה אני בא", שהוא כל-כולו שיר ערגה לתל אביב? אפילו לערב אחד הם לא מסוגלים לצאת מהבועה של תל אביב? כאילו, מה עבר להם בראש? זה אשכרה כמו להיפגש עם בחורה ולשיר לה סרנדה על בחורה אחרת!