אקטימל בוודקה

שום דבר לא משנה את ההרגשה הזאת.

החרא הרגשה הזאת שאני בן אדם לא טוב,

אני לא אוהבת את עצמי את האופי-

יש לי להגיש תסריט למחר;

האמת?

אין לי אפילו רעיון לסרט ואני מיואשת כבר.

אח שלי דופק על הדלתות כמו מטורף ומתעצבן.

ואני בוכה - שונאת את זה.

אז ניסיתי לדבר עם חברה שבאמת יכולה לעזור אבל היא לא היא אמרה לי לבקש ממנו לשתוק

ולא זה לא מה שרציתי לשמוע.

אני גם שונאת שאני בוכה לכם פה בבלוג הזה ושאין לי מישהו אחר לדבר איתו וואו כמה שזה פטתי.

נמאס לי כבר שאתם באים אלי ומבקשים עצה אבל שאני באה אליכם אתם מתעלמים.

לפעמים נמאס להחזיק הכל בפנים. זה גורם לי להיות עצבנית.

ואני מצטערת שהוצאתי את זה עלייך הקורא היחיד שלי פה.

אבל לפעמים נמאס כבר שאין למי לפנות.