נתחיל מזה שיש לי פה שיר גאוני, כנסו תשמעו אותו, הוא כזה יפה.
Yellowcard-Believe
http://www.youtube.com/watch?v=Df4pOl-00


אני מבין לי לאט לאט איך מתייחסים לאנשים, משווה סיטואציות שלי לסיטואציות של אחרים, מבין שאיך שהם מתנהגים אליי, ואיך שהם גורמים לי להרגיש, אני צריך לנצל את הניסיון הזה, לדעת איך אני ארגיש מזה, ולדעת שהם בני אדם בדיוק כמוני ועלולים לחשוב כמוני. אני מבין אנשים טוב טוב, קורא אותם כמו ספר פתוח, באמת. אבל למרות הכל אני לא מצליח להגיע לכל אחד מהם, כי אני לא יודע איך, לא, בעצם פה הטעות שלי, אני יודע איך, אבל אני לא מצליח, מכירים את ההרגשה הזאת? אני יודע בדיוק מה לעשות תמיד אבל לפעמים זה פשוט קשה מדיי או שאני סתם פחדן ומפחד לנסות, מצחיק שפעם כשלא הבנתי הרבה הייתי הרבה יותר טוב בזה, עובדה שאז שברתי את החומה, ועכשיו אני לא מצליח. זה דיי עלוב אני חייב להודות. ובאמת מוזר פה שאני כותב דברים שאף אחד אף פעם לא מבין, כל ההדמיות של הסיטואציות בלי השמות שאני מזכיר כאן, שרק מי שיודע באמת יכול להבין, ולפעמים גם מי שזה מדובר עליו, אפילו לא יודע על זה, רוב הפעמים אפילו. הכל זה רק התקפי זיכרון שמגיעים ותוקפים אותי בחרדות. העבר הוא עבר, לא יחזור על עצמו אף פעם ותמיד יהיה טוב יותר, העתיד אף פעם לא נודע, תמיד נראה אפל וגרוע ורתיע פחד בכולם וההווה.. הוא רגעי מדיי בשביל לדבר עליו. אבל הכל רגעי, אז מה זה משנה בכלל..

זה לא נורמאלי איך תוך רגע אני יכול לשנות את כל הדיעות שלי, במיוחד כשמדובר בדברים משמעותיים כל כך.


אבל סתם שתדעו, למרות שכל פוסט שלי הוא סטייל תשעה באב, אני סבבה, אני שמח, אני מרגיש מצויין :)