באותו לילה, דפקתי בדלת אך אף אחד לא פתח, עד שבסופו של דבר נאלצתי להשתמש במפתח החירום שהוא נתן לי.
מכל הפעמים הוא אף פעם לא הרגיש אבוד יותר, הוא בחור דיי מוזר שתמיד היה נכנס לפרטי פרטים, תמיד היה דיי שקוע בשאלות שאין להן תשובה. אני הכרתי אותו הרבה שנים אני מכיר אותו טוב מספיק, אני חושב. תמיד הוא היה מלא תקווה בכל מיני שטויות, האמין בכל מיני אמונות דפוקות כאלה. הוא היה הולך ברחוב ומשו רע היה קורה לו, אז הוא היה בטוח שכל היום שלו יהיה ככה, וזה תמיד היה קורה, כי נראה היה שהמזל הרע פשוט רודף אותו. בסך הכל הוא תמיד נראה מבין גדול מהצד, דיבר על החיים כל הזמן, אבל אני הגוף החיצוני שהסתכל על הכל מהצד, ידעתי שהוא לא יודע כלום, והוא עוד עומד לגלות את זה. הוא תמיד היה מנבא את העתיד, תמיד ידע מה הולך לקרות אך בכל זאת חזר על הטעויות, אני כל פעם הזהרתי אותו אך הוא לא הקשיב אף פעם, הוא אף פעם לא מקשיב.

היום הוא כבר בן 30, עדיין לא נשוי כמובן, לא ציפיתי למשהו אחר ממנו. ובכל לילה, הוא בוכה לי שוב ושוב, על כמה שהחיים שלו חרא. ויש כל כך הרבה אנשים שבטוחים שהחיים שלו כאלה מושלמים, והלוואי להם היו כאלה. כל לילה הוא מדבר על התאבדות, הוא אומר שיום אחד הוא הולך לעשות את זה, יום אחד הוא לא יסבול יותר, יום אחד הוא לא יהיה פחדן. אני מסביר לו שוב ושוב שזה לא פיתרון ואין לדעת מה יקרה אחר כך. אבל הוא כל כך אומלל שהוא לא מסוגל לשמוע אותי. ובכל יום שישי שאנחנו שותים בירה כל הלילה, מתוסכלים מהחיים בגלל שגם אני גרוש בן 30, בכל השיחות, עולים אותם שמות.. אותם שמות כל לילה. אני כבר מכיר את הסיפור בעל פה אבל אני עדיין מקשיב לו כי אני יודע שזה המינימום שאני יכול לעזור לו. אני באמת מרחם עליו, כל כך הרבה חרא בחיים, אתם יודעים, חרא מהסוג הזה שאף אחד אפילו לא יודע עליו, כי זה לא קורה לאף אחד אחר. הכל היה יכול להיות הרבה יותר פשוט, אם הייתי יכול לחזור בזמן ולתת לו פתק שבו כתובים מספר דברים שהיו מתקנים לו את החיים האלה, אולי אז לא היינו צריכים להגיע לזה. אבל ידעתי תמיד שבעבודה הכל בסדר, אף פעם הוא לא היה עצוב ביום, אך ידעתי שהחיוך הזה יתהפך בלילה, תמיד היה מתמוטט בלילה, השפיע עליו לא טוב כל העניין הזה. וכך כל לילה שהיה יוצא לי לדבר איתו, היה רק שופך עליי את הלב עוד ועוד.
עד היום הזה, אני זוכר מילה במילה מה כתוב בפתק שהוא השאיר אחריו.