 כינוי:
Jiba בן: 32 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2009
אז אמרתי שאני אחזור ואכתוב פוסט, לא משנה מה, היום אני כותב פוסט. בכל הדרך הבייתה, הדרך הארוכה רק עולים לי משפטים לפוסט ורק הייתי רוצה איזה מחשב נייד לכתוב הכל, אבל הדרך עוד ארוכה, אני צריך ללכת עוד יותר מחצי שעה הבייתה, לשמוע לי מוזיקה ולעשן סיגריה או משהו. יצאנו מהאוטובוס מלא אנשים, בערך 8-10 והרגשתי כאילו אני לא לבד, אנחנו המון אנשים שם! אז מה שאני לא מכיר אף אחד זה בכל זאת נתן תחושה טובה, תחושה של שייכות מסויימת? אז המשכתי ללכת ואחריי 5 דקות ראיתי שאני שוב הולך לבד, כל אחד פנה לאיזה סמטה כל אחד הלך הבייתה. על מה אני מדבר בכלל, איזה שייכות מזדיינת!? אני הולך עם האוזניות המסריחות שלי ולא מסוגל להוציא מילה כי אני לא מכיר שם אף אחד וכך גם כל השאר ואני לא מבין למה פשוט לא מבין למה. למה אם אני אתחיל לדבר עם בנאדם ברחוב הוא יסתכל עליי מוזר? אני מבין שאני נראה מוזר, נראה קצת חסר בית קצת פרחח ואפילו גנב לפעמים. זה מראה, זה הסימן הראשוני להזדהות, אבל זה לא שזה קורה רק לי. נמאס לי מכל זה, אני לא בנאדם רע, אני לא, אני שונה מרוב האנשים בהמון דברים את זה אני יודע, לא כמו כולם לא מרגיש כמו כולם אבל דווקא מכל החרא שכולכם משגרים אני מרגיש את הצורך להיות כמו כולם אך זה לא מה שיעשה לי טוב, זה פשוט לא זה.
המשכתי ללכת, התיק שלי השמיע קולות וחשבתי שיש מישהו מאחוריי, הסתובבתי והרחוב ריק. וכך שוב ושוב התיק שלי עשה קולות, ידעתי שזה התיק שלי אך הסתכלתי בכל זאת לראות אולי בכל זאת יש פה מישהו, אני עדיין לבד. וכמה שדברים רעים קורים, שמתם לב שאתם עדיין כאן? למרות הכל, למרות כל החרא שאתם אוכלים, אתם עדיין חיים, כל עוד אנחנו חיים, אפשר לתקן, אפשר לעשות דברים אחרים ותמיד יש, תהיו פתוחים יותר, קורים דברים רעים אי אפשר להילחם בזה, ותקופות יובש יש ויש ויהיו תמיד, ולא תרצו לעשות כלום רק לשבת בבית, אבל אתם עושים את זה כי לא בא לכם לעשות משהו אחר אז אולי זה מה שטוב לגוף שלכם ברגע זה, פשוט לא לעשות כלום, לנוח קצת מכל הלחץ הזה.
ומה בעצם הטעם בכל דבר? למה אני מדבר עם אנשים שבוע ונמאס לי וכולם ממשיכים ורק אני מרגיש שאני נשאר אותו הדבר כל הזמן, אני רוכב על מהירות האור ובטוח שהעולם זז ואני עומד במקום בזמן שבעצם העולם עומד במקום ואני עף לי במהירות האור, זה מה שזה! ולמה לעזעזאל כולם חכמים גדולים בתגובות בבלוג במסנג'ר ברכילויות ובמה לא, למה אף אחד לא מסוגל להגיד לי שום דבר בפנים? למה כולכם כאלה חמודים במסנג'ר אבל כשתראו אותי ברחוב אתם לא תטרחו אפילו להגיד שלום? לא מטריד אתכם לפעמים!?
Look at me and DONT FORGET
You'll never figure me out..
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
