 כינוי:
Jiba בן: 32 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
אז משהו אומר לי שהגיע הזמן, ככה לכתוב משהו, אני אפילו לא יודע מה אבל פשוט בא לי לכתוב, אם כך כל מה שנשאר לי לעשות זה לנסות.
כל חיי גרתי באותו מקום, דיי רחוק מהעיר הגדולה, דיי רחוק מאנשים אפילו דיי רחוק מהשמש. היינו אני, אמא שלי והכלב צ'רלי, לא יודע למה קראתי לו ככה, השם הזה פשוט תמיד הצחיק אותי.. החיים בביקתה תמיד היו טובים, הייתי תמיד מספר לאמא על החוויות שלי עם צ'רלי בחוץ ואמא תמיד שמחה והייתה מדברת איתי על זה שעות על גבי שעות ואני הייתי הולך לישון בחיוך, מחוסר כח כל יום גם אם לא התאמצתי הרבה, אני כל כך אהבתי ללכת לישון ככה, פשוט למות על המיטה, הכי כיף לישון כשאתה באמת מוטש.
אמא הייתה כל בוקר ממלאת מים מהבאר כדיי שיהיה לי ולצ'רלי מה לשתות, המים תמיד היו צוננים וטעימים, באמת, אל תחשבו שרק בגלל שזה היה באר מסריח זה אומר שהמים לא היו טובים!
עד היום ההוא, שהיא לא חזרה, אני כל כך דאגתי, אני זוכר את הפעם היחידה שהיא איחרה הבייתה וכבר אז כמעט נפל לי הלב לתחתונים אבל היום ההוא, הוריד אותי לקרשים, ולא רק אותו יום, שבועות אחר כך חיפשתי וחיפשתי אחריה, סליחה, אני וצ'רלי חיפשנו וחיפשנו אבל היא פשוט נעלמה, כאילו בלעה אותה האדמה. היה לנו קשה, צ'רלי לא היה כלב גדול במיוחד, וגם אני הייתי רק ילד בן 10. כל יום הייתי צריך לקטוף לי פירות, העיר הייתה נורא רחוקה, כך שלא יכולתי ללכת לקנות לי אוכל וגם לא להתפרנס בשום דרך שהיא, לצוד לא יכולתי, כי פשוט היה חבל לי על הארנבים המסכנים. במקום שאני ואמא גרנו בו לא היו עוד אנשים, זו הייתה ביקתה באמצע קרחת יער, עם נחל כחול שזרם ליד. בקיץ הוא היה זוהר ושופע חיים ובחורף הוא היה קופא לגמריי ואני תמיד אהבתי להחליק עליו.
האוייב הגדול ביותר שלי היה הדוב, אמנם היה בא לעיתים רחוקות וכאשר הוא היה מגיע אני וצ'רלי היינו מתחבאים בבית ונועלים אותו ומקווים לעבור את הלילה בשלום, וצ'רלי, כאילו קרא את מחשבותיי, ישב לידי בשקט ושתק, כדיי שהדוב לא ישמע אותנו.
אני וצ'רלי היינו מדברים הרבה, אני הייתי מספר לו כמה אני מתגעגע לאמא, כמה הייתי רוצה לדעת מה קורה בעיר הגדולה או אולי אפילו בכפר ההוא שנמצא יומיים הליכה מפה! הייתי מספר לו שיום אחד אנחנו נלך מפה, נצא למסע לעיר הגדולה אך זה נשאר רק בגדר חלום רוב הזמן.. הייתי מספר לו שאמא תחזור יום אחד ואין לו מה לפחד ושאני תמיד אהיה איתו. תמיד שרתי לו את השיר האהוב עליו "יומולדת שמח... יומולדת שמח... יומולדת שמח! יומלדת לצ'רלי!" פשוט לא הכרתי שירים אחרים...
גם הוא היה מספר לי סיפורים, היה מספר לי על הדוב, שהוא לא באמת רע ושהוא סתם בא להתארח, הוא היה מספר לי כמה שהוא אוהב לשחות בנחל והוא גם היה מספר לי כמה שהוא רוצה שאני אזרוק לו את המקל, כשהוא היה אומר את זה היה מקשקש בזנב. גם הרבה היה מדבר על אמא, מספר לי כמה שהוא מתגעגע אליה ואל המאכלים שלה, זה תמיד החמיא לי שהוא אהב את המאכלים שלה יותר משלי, אני אוהב כשמשבחים את אמא, מעצמי לא באמת אכפת לי.
צ'רלי היה כלב רגיל, ואני הייתי ילד רגיל, בעל דמיון דיי רחב. אהבתי לשכב על הדשא ולדבר עם צ'רלי על החיים, הייתי סקרן לדעת מה הוא חשב, מהעיניים שלו הייתי קורא סיפורים, ותמיד קיוויתי שהוא באמת מבין מה אני מספר לו, כי חברים אחרים, לא היו לי.
עברה שנה, ספרתי ימים על העץ, בחמישיות, אני חושב שהייתי כבר בן 11 וחצי, וצ'רלי היה כבר בן 14, בכלבית! השנה עברה לה אך צ'רלי עדיין לא ענה לי, שאלתי אותו "למה אתה לא עונה לי צ'רלי?" מהעיניים שלו ראיתי רק אהבה אך למרות הכל, אין תשובה. אף פעם לא הייתה תשובה אך תמיד אהבתי לחלום איך הוא מספר לי סיפורים, איך אנחנו מעבירים חוויות, אף אחד לא אהבתי כמו את צ'רלי, טוב אולי את אמא, לא שהיו לי הרבה אפשרויות.
הפסקתי לדבר עם צ'רלי, כל כך כעסתי על זה שהוא אף פעם לא עונה לי, עברו חודשיים, באותו יום צ'רלי לא בא לשחות איתי בנחל, הוא פשוט שכב שם על הגבעה, עם הדשא, שם תמיד דיברנו, נראה עצוב כל כך. רציתי לבוא אליו ולדבר אליו אך אחריי כל כך הרבה זמן שלא דיברנו, פשוט נראה לי כל כך מוזר פתאום לדבר אל כלב, התיישבתי לידו וליטפתי אותו, הוא הרים את ראשו וליקק לי את הפרצוף, ישבנו שם עד הלילה, עד שנירדמתי. כשהתעוררתי, גיליתי שאני לבד, לבד על הדשא, אני והביקתה, נבהלתי כל כך. צעקתי: "צ'רלי!" אך אין תשובה, לראשונה בחיים הרגשתי בודד, לא הייתי ילד מפונק, אף פעם, בכלל לא הייתה לי אפשרות כזאת, היו לי רק שני אנשים בעולם ושניהם נעלמו לי, רציתי למות, אך אף פעם לא היה לי אומץ.
בכל פעם שהגיע הדוב כל כך פחדתי, בכיתי מרוב פחד, בכיתי כמו ילד קטן ותמיד אמרתי לעצמי "תפסיק לבכות, אתה כבר בן 11, אמא אמרה שילדים גדולים לא בוכים!" הכל היה קשה יותר בלי צ'רלי. ישבתי בבית ושתיתי תה צמחים, ואז נזכרתי, נזכרתי איך סיפרתי תמיד לצ'רלי שיום אחד אני אצא למסע לעיר הגדולה, הבנתי שזה הפיתרון היחיד שלי לבדידות.
יומיים שלמים אספתי חפצים וצידה לדרך, כמה שיותר קל וכמה שיותר יעיל, נשקתי לדלת נשקתי לנחל, נשקתי לדשא שלי ויצאתי לדרך, בכל החיים שלי לא באמת נכנסתי עמוק לתוך היער, היער היה תמיד כל כך מפחיד אך כמה שהוא נראה מפחיד מבחוץ, מבפנים, היער נראה כמו גהנום, פעמים רבות הייתי צריך לטפס על עצים ולהתחבאות מחיות טורפות, כל כך פחדתי, פעמים רבות כמעט נגמרו רע בשבילי, וטוב בשביל הזאב, נראה כאילו זה היה תמיד אותו זאב, כאילו עקב אחריי כל הדרך, תמיד בעקבותיי, רחוק ממני, חיכה לרגע המתאים אך תמיד הצלחתי לברוח. לרוב הייתי ישן על עצים כדיי שלא יגיע אליי בשנתי.
יום אחד, כאשר החשיכה החלה לרדת לה, לא היו עצים טובים בסביבה ונאלצתי לעלות על עץ רופף, כשעליתי עליו גיליתי שהוא לא נורא כמו שהוא נראה ונרדמתי מיד, כשהתעוררתי, ראיתי את הדבר הכי מפחיד בעולם, תמיד נרדמתי קצת לפני החשיכה המוחלטת. התעוררתי בבום, התרסקתי על הריצפה והרגשתי שאני לא יכול להזיז את הרגל בכלל, כנראה ששברתי אותה, בעוד אני מנסה לאסוף את עצמי אני שומע רחשים, וצעדים בשלכת. הלב שלי לעולם לא פעם מהר כל כך, הרגע הזה היה פשוט מפחיד מדיי בשבילי ואני משותק לריצפה, אני ראיתי עיניים נוצצות מתקרבות לכיווני, "לעזעזאל" אמרתי, זה היה הזאב. הבנתי שזה הסוף שלי, ופחדתי, פחדתי כמו שבחיים עוד לא פחדתי, אמא תמיד אמרה, שעוזר לשיר שירים כשמפחיד, זה עוזר להתמודד עם המצב. ואז, שרתי את השיר היחידי שהכרתי "יומולדת שמח.. יומולדת שמח.. יומולדת שמח! יומולדת לצ'רלי!"
אלה היו המילים שהצילו את חיי צ'רלי, זה באמת היה צ'רלי...  and by the way SKATE IT OFF MAN
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
