 כינוי:
Jiba בן: 32 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2009
וואו, עבר דיי הרבה זמן מאז שהייתי כאן בבוקר, אני חושב שיותר משנה, בלילה זה פשוט בא בטבעיות.
לא דע למה אני פה עכשיו, לא באתי להוציא עצבים, לא באתי להוציא תסכולים, פשוט באתי, באתי סתם.
אחח כן, כל חיי הייתי כותב סיפורים, אני זוכר איך עוד ביסודי כשהמורה ביקשה לכתוב סיפור בשיעור "עידוד קריאה" אני הייתי מחרבש משהו תוך שניות בזמן שכולם היו יושבים על זה שעות. אבל זה היה דיי סתמי ואף פעם לא באמת ייחסתי לזה משמעות, את העובדה שאני יודע לכתוב גיליתי כבר מאוחר יותר, בתיכון בערך, אתם יודעים, בחורות ריגושים הרפתקאות, יש הרבה מזה בגיל הזה, הרפתקאות היו יותר כשהייתי קטן יותר למען האמת אבל מי חשב איי פעם לכתוב על זה? אז זה תמיד נשאר לדיבורים, לסיפורים ולצחוקים בין החברים הטובים. לכתוב תמיד היה נחמד, לא משנה על מה, פשוט לתת לידיים לכתוב, מבלי להפעיל את המוח בכלל, אולי רק בקטעים שניסיתי להישמע חכם, בדרך כלל לא הלך לי אבל.. הייתי כותב בגלל הרבה דברים, על ימים טובים ומצחיקים שהיו לי, סתם מוציא תסכולים לפעמים מתוך שיעמום ולפעמים סתם ממציא סיפורים. כל הכתיבה הזאת תמיד הכניסה אותי לסרטים, להגזמות ולפעמים עזרה לי להגיע לדברים יפים. הבעיה תמיד הייתה, הדרך שבה כתבתי את הדברים, לפעמים אנשים כותבים על דברים שהם מתביישים לדבר עליהם, גם אני הייתי כזה, ואז הייתי כותב בסימנים ומביע את הצער הכי גדול בעולם מבלי שאף אחד יבין בכלל על מה דיברתי, זה כל כך עיצבן אותי, אבל לא רציתי שכולם ידעו, אז פשוט המשכתי.
אז הכל היה בסדר בסך הכל, הכל תמיד היה דיי בסדר, עד אותו יום, אני זוכר שבאותו יום, אותו בוקר למען האמת, התיישבתי לי פה לכתוב משהו כמו שאני עושה היום, וכל כך הרבה דברים עלו לי לראש, כל כך הרבה התרגשות, כל כך הרבה דברים לומר לאנשים מסויימים שהיום כבר לא איתי. אז התיישבתי, הידיים חירבשו משהו ואז מחקו הכל, כתבו שוב שורה או שתיים ושוב מחקו הכל, הן כבר לא עבדו כמו פעם, אני לא הבנתי מה לעשות, באותו יום ידעתי שרציתי לכתוב אבל פשוט כלום לא עלה לי על הדעת. לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי שמשהו חסר בי, אז יצאתי לטייל.
היה 5 בבוקר והשמש רק החלה לעלות, ירדתי לים והלכתי שמאלה, שמאלה מהבית שלי, הציפורים כבר החלו לצייץ, אני לא אהבתי את זה, אף פעם לא אהבתי ציפורים, הן תמיד עיצבנו אותי במיוחד בפעמים שהן החליטו לשגר לי פגזי חרא על הראש. הלכתי והלכתי ונראה היה כאילו זה לא נגמר, החוף היה ריק מאנשים, זה היה דיי מפחיד, כמו מן איזור דמדומים כזה במיוחד עם הגלים האלה מהצד, הם הזכירו לי איך חלמתי כבר לפחות 10 פעמים במהלך החיים שלי שצונמי מתנפץ עליי, אך בכל זאת אני מצליח לברוח, כמה מוזר שכל שאר האנשים שחלמו על הצונמי מתו בסוף החלום. שום דבר לא היה שונה בנוף שלי חוץ מקרנות אור מעצבנות כאלה שהתחילו להציק לי בפינה של העין, אף פעם לא באמת אהבתי את הבוקר, בגלל שאהבתי לילה, ומהבוקר יש הרבה זמן עד הלילה אבל אותן קרני אור היו טובות, קרני תקווה כאלה, אני כבר הייתי קרוב לעליה הגדולה ההיא, שמגיעה הקצה של ההר, אם תשתמש בדמיון תוכל להבין איפה הייתי, לאט לאט החלו להופיע זקנים שעושים הליכות בהר, זה דיי שימח אותי, אהבתי לראות אותם ככה, חרוצים רוצים להישאר בכושר, הרגשתי גאה בהם.
זאת הייתה בין הפעמים היחידות בחיים שאהבתי את הבוקר, אהבתי את האוירה האפורה הזאת, שלפני שהאנשים מתעוררים, למה הבקרים אף פעם לא כאלה יפים, למה זה לא ככה לפני בצפר חשבתי לעצמי... אולי כי פשוט אף פעם לא שמתי לב ואולי זה סתם כי יש בצפר.
נעצרתי. הסתכלתי על הנוף משם והמבט שלי נתקע, נתקע על נקודה אחת בשדה הראיה, אף אחד לא היה שם לב בכלל, לא מאשים אותם בכלל, כל אחד רואה הכל אחרת, לא רק כי הוא פשוט רואה דברים אחרת אלא בגלל העבר של הבנאדם גם. הסתכלתי והיה לי דיי טוב, עברו לי זכרונות בראש, זכרונות תמיד היו החולשה שלי, אני יותר מדיי סנטימנטאלי כלפי כל דבר בערך אבל יותר מזה, אני לא לומד מטעויות.
חשבתי והבנתי כמה שדבר פשוט יכול להיות כל כך חשוב לבנאדם בזמן שהאחרים היו רואים בזה סתם, סתם עוד מקום ולא היו שמים לב לזה בכלל, המשכתי להסתכל עוד כמה דקות, זה לא שהמקום היה יפה כל כך, פשוט היה יפה בשבילי, קמתי, הלכתי הבייתה, וכתבתי הכל.
אז התלוננתי והתלוננתי ובסוף אני בכל זאת כותב ברמזים, אפילו פה, בסיפור הכי ברור ומטופש שיש.
 באוקיינוס בארה"ב :) Don't think about all those things you fear
Just be glad to be here | |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
