 כינוי:
Jiba בן: 32 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2009
כשהייתי גדול, לעולם לא האמנתי בניסים, אך למרות הכל תמיד ידעתי שכשאני אהיה קטן אני אדע להאמין.
חחח סתם שטות שהמצאתי עכשיו.
הכל התחיל מבוקר אחד, אני התעוררתי לי בבוקר, הכנתי לי קפה, לקחתי שלוק והקפה היה מגעיל, איכס צעקתי ושפכתי את הקפה לכיור. סיימתי הכל, הסתכלתי במראה, התבאסתי ויצאתי מהביתה. ירדתי מהמדרגות ודרכתי על חרא, יום רע אמרתי לעצמי יום רע... אני הגעתי לתחנת האוטובוס וחיכיתי לי, 115 מגיע מהר בבוקר, ישבתי וישבתי ונראה כאילו כלום לא מגיע, כנראה פספסתי אותו חשבתי לי. הססתי לרגע, ידעתי שאם אני אדליק סיגריה אז לפי חוקי מרפי האוטובוס יגיע ואני אצטרך לזרוק אותה, הדלקתי סיגריה. ישבתי ונשמתי לי את החרא הזה על הבוקר והרגשתי גועל נפש בפה וכבר הצטערתי שבכלל הדלקתי אותה, וכאמור כמו שחשבתי, האוטובוס הגיע, אני כמעט פספסתי אותו אבל אחריי שדפקתי ריצה תפסתי אותו. הנהג הזה היה כל כך מכוער, מימי לא ראיתי מכוער כמוהו, ומה זה הזקן הזה לעזעזאל!? רציתי להוציא את הכרטיסיה וכל הכסף נפל לי, התחלתי להרים הכל והעצבים שלי עולים בעוד כל הנוסעים באוטובוס מסתכלים עליי, אחריי שלבסוף שילמתי לנהג המכוער, התקדמתי פנימה לאוטובוס וראיתי 2 מקומות פנויים, איך שמחתי, אני אוהב לשבת לבד, התיישבתי לי ונשמתי לרווחה, עוצרים, תחנה. לאוטובוס עולה בנאדם שנראה כאילו הרגע יצא מהפח, אני בחיים לא ראיתי יצור כמוהו, היה לו זקן ארוך, הוא לבש כפכפים קרועות והציפורניים שלו שאותן הוא לא גזר שנתיים לפחות יצאו לו מהגרביים הקרועות שמתחת לכפכפים, על החולצה שלו היו כתמים לבנים כאלה שנוצרים אחריי המון המון זיעה, נראה כאילו הוא הלך ועננה ירוקה של סירחון עלתה עליו, טיפה ריחמתי עליו אפילו, אבל כאשר הוא בא והתיישב לידי, התחלתי לרחם על עצמי. כשהוא התיישב לידי עברו לי הרבה דברים בראש: הקישון, הגרביים שלי, נאדים, מזבלה עירונית, ריח של ביצים, אפילו ערפאת עלה לי לראש אבל כלום, כלום לא השתווה לריח שהיה לבחור הזה, אני רציתי להתאבד באותה דקה, עברה דקה ולא יכולתי יותר, קמתי והלכתי לעמוד באמצע.
עוצרים, תחנה. ניקול מתקשרת, שמחתי לי סוף סוף, קצת חברה! עניתי בהתלהבות וישר התחלתי לספר לה את כל חוויות הבוקר שלי, איך הפלתי את הכסף, איך פספסתי את האוטובוס ועל הבומז' המסריח השתיישב לידי! אך נראה שהיא לא התלהבה במיוחד, היא לא התלהבה במיוחד מכלום בחודשיים האחרונים למען האמת, הייתה לי הרגשה שהסוף שלנו קרב ובא, אבל היא לא יודעת מה תכננתי לה למחר, אפילו סחרתי לימוזינה וטוקסידו תואם, היא תשתגע כשהיא תראה אותי מחר, אני רק צריך להגיע לבנק המסריח הזה ולאשר את ההלוואה שלקחתי אתמול! עוצרים, תחנה, דיכאון. היא זרקה אותי. הרגשתי כמו חתיכת חרא שמתגלגלת על הכביש ואנשים שדורכים עליה מקללים ומנסים להתקלף ממנה, למה חשבתי לי למה!? ועוד על הבוקר בשיחת טלפון מזדיינת!?!?! אני לא ידעתי מה לעשות רציתי למות, לא האמנתי שזה קרה, אם הייתי עושה את זה יום אחד לפני, רק יום אחד! ואני נוסע לקחת הלוואה בשביל הטוקסידו והלימוזינה שלה. לא האמנתי פשוט לא האמנתי "זה יכול להיות גרוע יותר!?" שאלתי את עצמי, אך אף אחד לא ענה..
עוצרים, הנה התחנה שלי, יצאתי, אני לא יודע למה, אבל יצאתי. חשבתי שאם כבר קבעתי, אז לפחות אני אחגוג על הכסף, אזמין חברים לאיזה צימר, שם אוכל להשתכר עד שאמות. הגעתי לבנק וראיתי שחור בעיניים, עמדתי בתור שעה וארבעים ושבע דקות, אני עמדתי עם השעון וספרתי. באמת, באמת שאלתי את עצמי למה התעוררתי בבוקר בכלל, מה עשיתי לעולם, ולמה חרא תמיד בא בצרורות!? למה זה תמיד בא בבום אחד לעזעזאל! הגעתי, לקחתי את ההלוואה המזדיינת והלכתי משם, רציתי להגיע הבייתה כמה שיותר מהר, אז קיצרתי דרך הסימטה, הלכתי מהר מאוד, הלכתי ורק קיללתי כל הדרך, קיללתי את כל העולם על היום שהיה לי, על היום הנורא ביותר בחיי! "כוס עמק בלעט מה זה היום הזה מה!? ומה הציפורים מצייצות כוס אמא של כולכן זונות כולם אני שונא אותכם!" ובום!
אני לא יודע כמה זמן עבר, אני רק יודע שהתעוררתי לבדי בסימטה, בלי ארנק בלי פלאפון בלי מפתחות ואפילו בלי הנעליים שלי! אבל הכי חשוב, בלי ההלוואה.
התחלתי לבכות, בכיתי כמו ילד קטן, לא הבנתי מה עשיתי, אני לא ידעתי מה עשיתי, למה מגיע לי העונש הזה. ריחמתי על עצמי ריחמתי על עצמי יותר מתמיד, הרבה יותר מתמיד. כאילו טירוף תפס אותי, אני הייתי מטורף, לא ידעתי מה אני עושה, עליתי על הבניין, עצירה, אני עומד על הקצה, עומד שם וצועק, אני כבר לא זוכר מה צעקתי בכלל , אני מניח שקיללתי את אלוהים, אותו ואת כל העולם המחורבן הזה, אנשים הלכו ברחוב, ואף אחד אפילו לא הסתכל עליי, קיללתי גם אותם, על זה ששדדו אותי לאור היום ואף אחד לא עזר לי, אני עמדתי שם 5 דקות ורק קיללתי אותם, זה נראה כמו נצח, בחיים שלי לא פלטתי כל כך הרבה קללות, אך שוב, אין תגובה, אני ויתרתי, ויתרתי, זה היה יותר מדיי בשבילי, עצירה אחרונה, קפצתי.
בטח נראה לך מוזר שהתאבדתי אבל אני עדיין כאן מספר לך את הסיפור שלי. התעוררתי בבוקר ושתיתי את הקפה הנהדר שהכנתי לעצמי, הקפה אף פעם לא היה טעים כמו באותו בוקר, הסתכלתי במראה ואמרתי "מי זה החתיך הזה!?" יצאתי לדרך, הלכתי לתחנת האוטובוס ודרכתי על חרא, הסתכלתי על הכלב של דוד ואמרתי בגיחוך "חתיכת מניאק!" הגעתי לתחנה ובאתי להדליק סיגריה, חשבתי לעצמי, לפי חוקי מרפי, אם אני אדליק את הסיגריה עכשיו אז האוטובוס יגיע באותו הרגע, אז הדלקתי סיגריה, וכמה שזה היה מדהים, הוא באמת הגיע, שמחתי ועליתי עליו, שילמתי לנהג והתיישבתי, בתחנה הבאה עלה אותו איש מסריח לאוטובוס, לא רציתי שהוא יתיישב לידי אז עשיתי את עצמי ישן, מה לעשות, אף אחד לא טהור! כאשר ניקול התקשרה, ידעתי שהעניינים בינינו לא משהו אבל ידעתי שמחר הכל הולך להסתדר, זה היה המשפט שאמרתי לה "מחר ב9" וסגרתי את הטלפון, ידעתי את הסיכונים, לכן לא נתתי לה להוציא מילה, הגעתי לבנק וראיתי את התור הזה, טיפה הדאיג אותי כל זה, אבל אני הגעתי מוכן, שלפתי אוזניות והזמן טס.
ויום למחרת, יום למחרת היה כמו שרוב האבות היו אומרים "היום המאושר ביותר בחיי?" או שאומרים את זה בחתונה, דווקא אני חושב שהרגע של ההצעה מאושר קצת יותר.
כפי שאתה רואה בני, הכל קרה טיפה אחרת, אבל אם הייתי ניגש ישר לעניין היית חושב שאני ואמא משעממים לא?
 והכי חשוב אופטימיות נכון? | |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
