---

דרך ארוכה עברתי כבר, ארוכה מאוד אפילו, אבל היא אפילו לא מחצית מהדרך שמצפה לי, אבל יום יבוא, יום יבוא ואני אגיע...
הרבה זמן הלכתי, לפעמים היו צוקים לפעמים הייתי במקומות ממש גבוהים, יש לי פחד גבהים, כך שזה תמיד היה נורא בשבילי במיוחד כשהייתי צריך ללכת על גשרי החבלים האלה, איכשהו הם תמיד מתפרקים כאלה... בדרך פגשתי אנשים, פגשתי מפלצות פגשתי מכשולים אך שום דבר לא היה קשה כמו הפעם הזאת.
הלכתי בשביל אפרפר, הכל היה ממש יפה, המון דשא, אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה דשא וההרים המושלגים האלה, הם מלווים אותי כבר שנה, נראה כאילו הם לא נגמרים או שאני הולך ממש לאט.
עצרתי. פיצול דרכים. היו הרבה פיצולי דרכים בדרך אבל הפיצול הזה.. הוא היה שונה, יכולתי להרגיש את זה. חשבתי וחשבתי ולבסוף החלטתי ללכת ימינה, ימין נראה לי הכיוון הנכון חשבתי לי, פסעתי צעד, ואותו צעד, היה ארוך כמו החיים עצמם, הזמן נעצר.
הכל עבר לי בראש, כל פרט קטן בדרך שלי, ראיתי כל כך הרבה רגעים יפים, כל כך יפים, גרמו לי לחייך אותם רגעים, גם הרגעים הרעים שראיתי משום מה גרמו לי לחייך, שמחתי שעברתי אותם. בעוד הזמן לא זז עברו לי כל כך הרבה מחשבות בראש, בשניות חלפו כל חיי מול העיניים. זה היה, זה היה זה היה יפה אני.. חושב.. אך אוחח אבל כמה שזה היה יפה, לפתע הרגשתי כל כך בודד, כל כך עזוב, כל כך שונה מפעם..
פסעתי אחורה, פניתי לדרך השניה, פניתי שמאלה- כלום לא קרה.
חזרתי ימינה והרגשתי איך שוב הזמן עוצר מלכת ושוב אותם רגעים החלו לעבור בראשי, הרגשתי צמרמורת, צמרמורת נעימה, מרגשת כזאת, כאילו הרגע ראיתי את הסרט הכי טוב בעולם, עם הסוף הכי יפה בעולם. כל כך יפה הכל היה שם, כל כך.. כל כך לא אמיתי. אני ראיתי את כל חיי עוברים מולי אך למרות הכל זה בכלל לא נראה מציאותי, למרות הכל, פעם זה לא ריגש אותי כמו עכשיו, למרות הכל פעם לא אהבתי את זה כמו שאני אוהב את זה עכשיו, למה חשבתי.. אך לא הייתה תשובה.