 כינוי:
Jiba בן: 32 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2009
אני יושב פה ולא מבין מה עבר לי בראש שבכלל חשבתי לבוא לכאן! איך לעזעזאל אני מוציא את עצמי מפה. כל האנשים האלה כל המקומות האלה עוברים לי בראש אבל כל מה שאכפת לי זה שאני אהיה בסדר עכשיו ולא מאף אחד אחר. רק חשבתי לעצמי שמצידי שכל העולם ימות ורק אני אישאר בריא ושלם. מה לא הייתי עושה עכשיו בשביל לשבת במחשב ושאבא יראה טלויזיה ויפריע לי, אני כל כך שונא את זה אבל אפילו לזה בא לי לחזור עכשיו! מדינה שמדינה כולם חכמים גדולים "טוב למות בעד ארצנו" הם אומרים! כן בטח! אתה מת ואתה מת מה יקרה אחר כך!? הרי אם אתה לא רמטכל אף אחד אפילו לא ייזכר בך וגם אם איך שהו יזכרו בי הרי מה זה יעזור לי בכלל!? אני אהיה שם למעלה וסביר להניח שאפילו לא אדע על זה! אבל מי יודע אולי אני בעצם כן אדע? דווקא נראה לי מגניב לשבת למעלה ולראות אנשים בוכים עליי, ואומרים שמתתי כגיבור, כה באמת נשמע לי מגניב, פתאום למות נשמע לא כזה נורא.. וגם פתאום אני שומע שירים מרגשים ברקע וגם עולים כל המשפטים היפים האלה "פרחים יפרחו מהגוף הרקוב שלי" חשבתי לעצמי, כן כמה שהמשפט הזה יפה, אתה תמות אבל המוות שלך יביא הרבה תועלת! לעזעזאל על מה אני מדבר! אני הולך למות פה! טיפה נופלת על החול, לעזאזל אני בוכה? וואו, לא בכיתי כבר כל כך הרבה זמן. הפניתי את הראש ימינה לעזאזל למה עשיתי את זה אמרתי שאני לא אסתכל לשם, אבל חייבים להסתכל לכל הכיוונים שאני לא אגמור כמו הבחור ששוכב שם. ומה זה כל המחשבות האלה בכלל פתאום!? אני צריך לעשות משהו אני צריך להוציא את עצמי מכאן.
כל המחשבות האלה עברו בשבריר שניה וחטפתי כדור ברגל. בשבריר שניה נוסף קפצתי מכאבים הסתובבתי שמאלה והכנסתי לו כדור בלב לבן זונה. מה אני מתמהמה בכלל מה חשבתי לעצמי להיכנס ככה לפאניקה!? והנה שוב אני שוקע פה במחשבות כמו אידיוט. מה יש לי מה יש לי כאן, בסך הכל מחסנית אחת ורימון. מה אני עושה יש שם עוד שלושה מזדיינים ואני לבד. לפתע גל מוטיבציה חדר לתוך הלומת הפחד שעפפה אותי, התחילו לרוץ לי סרטים על איך שהגיבור תמיד מזיין את כולם בסוף וכולם שמחים והוא באמת יוצא גיבור. אני לא הולך למות פה אמרתי לעצמי, אני פשוט לא הולך למות. הרי גם הם בטח יושבים מאחורי סלעים מחורבנים ויודעים שמכאן אי אפשר לחזור אחורה, זה או אני או הם. מה לעשות מה לעשות שוב אני חושב, אני מנסה להתרומם וכואב לי אבל אני מצליח, כח האדרנלין, מה שהוא מסוגל לעשות. אני כבר התחלתי לחשוב על איך שאני אחזור הבייתה ואיפגש עם כל החברים נשתה בירה או משהו ואני אספר להם איזה מלך אני. אבל מה אם לא? מה אם אני הולך לאכול חרא עכשיו, אמות או שגרוע מזה, אפול בשבי.
נשמתי עמוק, האויר בחיים לא היה טעים כמו עכשיו, אני הייתי כל כך רטוב, הידיים שלי החליקו מהידית, ניגבתי את הידיים על החולצה, תפסתי את הכסדה העפתי אותה ימינה וישר אחריה זרקתי את הרימון שמאלה. ראיתי את הכדורים מתנפצים על הסלעים ליד הכסדה ולאחר שלוש שניות בום, הרימון מתפוצץ אני קם ומתחיל לרוץ לעבר הסלע הסמוך לסלע שלי. אם היה לי מזל, הם התחבאו מאחורי הסלעים שלהם מהפיצוץ ואין סיכוי שהם ראו אותי, או שהמעטתי בערכם והלך עליי. אבל אני כבר כאן מאחורי הסלע המחורבן ואני שוכב ומציץ בהם ולא רואה דבר. אני חושב שעבר שם נצח, אני ישבתי וחיכיתי להתקדמות, לפתע אני רואה אותם מתקרבים, שניים מהם, אני כבר מוכן, אבל אני מחכה, הם לא מספיק קרובים, התחמושת שלי מוגבלת ל30 כדורים, אסור לי לפספס. אני חושב שיריתי בסביבות ה10, שניהם על הריצפה ללא רוח חיים, התוכנית שלי עבדה, הם חשבו שאני עדיין מאחורי אותו הסלע. אבל עוד לא סיימתי נשאר עוד אחד, שכנראה היה מספיק חכם בשביל להישאר מאחור או שפשוט היה פחדן. שוב המחשבות, מכשיר הקשר נאבד ואני נשארתי עם 20 כדורים. פתאום כל כך באלי להתקשר לאמא, פתאום כל כך באלי שאמא תחבק אותי, שאבא יהיה גאה בי ושנשב כל המשפחה ונאכל ארוחת בוקר, דווקא בוקר, אני הכי אוהב ארוחת בוקר, אבל רק בשבת, ולא באיזה השקמה לצורך בצפר או עבודה או צבא ודברים מייגעים אחרים. אבל מה אם אני הולך למות כאן, מי יספר את הסיפור שלי לעזאזל מי יתעד את מה שעשיתי כאן!?
הצצתי שוב מבעד לסלע, אך לא ראיתי אותו, הוא בטח מתחבא, אולי גם הוא עבר מקום מבלי ששמתי לב. אני לא יכול להתקדם, אני צולע, אני לא מהיר מספיק.לאט לאט אני מרגיש את הכאבים יותר ויותר, זה חודר וזה מרגיש כאילו הכדור שפגע ברגל נכנס פנימה ומטייל לי בתוך כל הגוף ומנעץ אותו. אוח גם אם חשבתי שיהיה לי סשן טוב אם אני אחזור הבייתה אני הרי לא אוכל ליסוע עכשיו חודשים.. ומה זה אם בכלל!? אני הולך לחזור הבייתה, שוב הצצתי ולא ראיתי כלום, חזרתי לישיבת המוצא שלי.
בחיים עוד לא נבהלתי כמו שנבהלתי ברגע ההוא, הלב שלי פעם כל כך חזק שהרגשתי אותו מנסה להתפרץ דרך הצלעות שלי, שמעתי תופים שנשמעו כמו יריות מנשק אוטומטי. כשראיתי אותו עומד מולי, הרגשתי גל רגש בגודל של צונמי, גל של פחד, מהפחד המבהיל הזה, הפחד שאתה מקבל כשאתה רואה מישהי שנראית בערך כמו החברה שלך ואתה רואה אותו יושבת על מישהו בזמן שהוא בולע אותה, הקפיצה הזאת. רק שהפעם, זה היה אמיתי, זה לא היה דומה לזה. אני השתתקתי, לא הצלחתי להזיז את הידיים, הריפלקסים שלי פשוט לא פעלו. הוא עמד מולי, צעק משהו בערבית ולחץ ההדק. קליק. זה כל מה ששמעתי, פקחתי את העיניים הסגורות שלי וראיתי שהוא היה מופתע אפילו יותר ממני הרובה היה ריק. כאילו שד השתלט עליי, כל השיתוק והפחד עבר בן רגע, הרמתי את הרובה רציתי לצעוק משפט מגניב כזה כמו בסרטים אבל לא רציתי לצעוק משהו נדוש אז פשוט צעקתי "תאכל חרא יבן זונה!" רוקנתי עליו את כל המחסנית שלי. אני עדיין יושב שם והוא שוכב מולי, לרגע טיפה הצטערתי על איך שרצחתי אותו, הרגשתי בנאדם רע , אבל אם אני לא הייתי עושה זאת, הוא היה עושה זאת, הרגעתי את עצמי.
נשמתי לרווחה,
"בהחלט סיפור לספר לנכדים.."
אמרתי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
