 כינוי:
Jiba בן: 32 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2010
הקיר הזה תמיד נראה אותו דבר, כל מה שיש לי פה זה בעצם 3 קירות וסורגים שגם הם לא משתנים כל כך, אולי אני צריך לשנות אותם קצת לצבוע את הקירות אולי לכתוב כל מיני שטויות, אבל על מי אני עובד אף אחד לא ייתן לי לעשות זאת.. והקירות המחורבנים האלה יישארו כמו שהם עוד 5 שנים. וגם השמוק שיושב איתי פה מסריח מגרביים כל החיים, זה ממש בלתי נסבל. אני בכלל לא אתחיל לדבר על האוכל שהוא לא רק מסריח כמו גרביים אלא גם נראה כמו גרביים. שאר האנשים גם חרא, פה ושם פוגשים כמובן חבר'ה שאפשר לדבר איתם כמו בכל מקום כמובן אבל למה כבר אפשר לצפות מאנשים שיושבים בכלא? כל אחד עם הכבוד המחורבן שלו, מה השתנה מזה שהכניסו אותם לכלא, חיות נשארות חיות גם בכלוב. רק שעכשיו הם מרביצים לי ולעוד פלצנים אחרים ולא לאנשים "חפים מפשע"! אני לעולם לא הבנתי וכנראה שגם בחיים לא אבין את זה, למה זה כלכך פגע בו כשדרכתי לו על הנעל, לכולנו יש את אותן נעליים מסריחות בשקל וגם ביקשתי סליחה, מה הוא מתנפל עליי, בן זונה. זה מהאנשים האלה שרק מחפשים סיבה להתפרק על מישהו, טוב נו בערך כמו כולם פה..
למרות כל הסירחון של הגרביים אבי דווקא בחור טוב, אני סתם קורא לכולם שמוקים בתור הרגל, פשוט נראה לי מצחיק לקרוא למישהו שמוק. יוצא לי להעביר איתו הרבה חוויות וצחוקים מה"חיים האמיתיים" והוא דווקא דיי מבין אותי, אפילו אמרתי לו לפני שבוע שהגרביים שלו מסריחות והוא צחק איתי ולא נעלב, כשאתה אומר למישו משהו כזה אז זה אומר שכבר יש קשר מסויים, זה דבר טוב בסך הכל. בכלא אין מוזיקה אז לפעמים אנחנו שרים שירים כשמשעמם, זה ממש כיף לשיר עם חברים, כשזה שיר מוכר אז אסירים מתאים אחרים מצטרפים ואז זה בכלל מגניב! כי כשאתה שר לבד אז כולם מסתכלים עליך במבט מעצבן ואתה מרגיש נבוך. ובכלל, אני אוהב לשיר בהליכה, כשאני הולך לבד הבייתה בלילה, זה בא לי יפה עם כל האוירה האפלה והשקטה של קומבינציית הלילה והשכונה שלי.
אבל בסך הכל, בודד לי כאן, אותו המקום, אותם האנשים, אותה צפיפות, אותה בדידות ואותו חוסר עניין מחורבן. אני יושב פה בכלא ומתבזבז אבל כבר התרגלתי לכל הבזבוז הזה, כשאתה לרגע נשאר איפה שאתה ולא מנסה לחשוב קדימה, על כל הדברים שיכולת לעשות בזמן שאתה תקוע כאן, אז נראה לך דווקא סבבה לשבת ככה ולהתבטל.
הכלא הוא דיי שיגרתי, הוא מלא באנשים שיגרתיים, אוכל שיגרתי ומקום שיגרתי גם כן. שום דבר לא משתנה, כולם דיי צפויים, הדבר הלא צפוי האחרון שקרה לי בשנה האחרונה היה כשהביאו לנו אורז במקום תפוחי אדמה לארוחת צהריים, וואו, אין לכם מושג כמה שאני התרגשתי! האמת היא שלא כל כך... בהתחלה אתה מרגיש שאתה ממש חכם כשאתה יושב ככה ויודע בדיוק מה הולך לקרות אבל אחר כך זה כבר פשוט נהיה משעמם, הרבה מעבר למשעמם, מדכא. אז אני יושב פה על הריצפה ונשען על הקיר, מדמיין לי שירים ושר אותם בלב כדיי לא להעיר אף אחד, בחוץ מבול. נראה לי יפה כל זה. למרות שכבר התרגלתי להיות מוקף בחרא כל היום, עדיין קשה לי כאן. כל כך בא לי לשבת לאכול עם המשפחה, להיות עם החברים שלי וגם בא לי שתהיה לי חברה ובכלל שאני לא אהיה במקום המחורבן הזה. אז הרבצתי לשוטר אז מה! זה הוא התחיל הבן זונה, למה בגלל שיש לו סמכות הוא תמיד צודק!? אבל כבר הבנתי שאין עם מי לדבר, אנשים הם חרא ומי שיש לו הסמכות הוא זה שצודק. רעם, זה היה הרעם החזק ביותר ששמעתי בחיים שלי, פתאום נהיה לי כל כך מפחיד. מעניין איפה פוגעים כל הברקים האלה בכלל, הם תמיד נראים כל כך רחוקים, איך זה שאף פעם הם לא נופלים קרוב? ושוב אני חוזר לזה שנמאס לי מכל.
אז מה עליי לעשות? לברוח אולי?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
