אז איך אני אתחיל את הסיפור הקצר הזה, הייתי נער מתבגר שכזה, לא בוגר מדיי ולא ילדותי מדיי, אבל משהו יותר לכיוון הילדותי, כן יותר ילדותי מבוגר זה בטוח אבל לא יותר מדיי שלא תחשבו! אני והחברים שלי שאני מאוד אוהב היינו נהנים, באמת שהיינו נהנים היה לנו כיף היינו נוסעים על סקייט ביחד היינו הולכים הבייתה ביחד, צוחקים ביחד, היינו חיים באותה שכונה ולפעמים אפילו היינו מתאהבים באותה ילדה. כן זו באמת הייתה נקודת מחלוקת קשה ביני לבין חברי, אבל כל השאר היו דיי בסדר איתי למרות שגם איתם לפעמים יצא לריב אבל בסך הכל חברים טובים היינו, חבורה טובה כזאת שלא יצא לראות כל יום. גם ידידות היו לי דיי הרבה וככה סתם בנות שהייתי מדבר איתן סתם כי הן היו כוסיות, מן פלירט כזה בשביל הכיף, זה בטח היה הדדי. היה ממש כיף אז, ממש ממש, היה מרגש, הכל היה חדש, הכל היה שונה, הכל היה מסתורי וקסום ועם זאת שהיה כל כך כיף, הזמן עבר לאט, אני זוכר איך כל יום התעוררתי ועדיין הייתי באותה הכיתה, זו הייתה תופעה מוזרה, משהו יפה שאני אזכור תמיד. אז עבר זמן מה, דברים יפים ולא כל כך יפים קרו, זה לא שהכל היה כזה מושלם כמו למשל הפעם ההיא שלא באמת בא לי לדבר עליה. זה היה ממש מגניב החורף והיה כל כך נחמד שתמיד הייתי רחוק מהבית ושום דבר לא באמת היה בטוח והרבה פעמים מצאתי את עצמי עושה דברים לראשונה כמו החברה הראשונה שהייתה לי.

כל חופש גדול הייתי טס לחו"ל למשך כל החופשה לסבתא ובדרך כלל זה היה ממש כיף כי זה חו"ל והכל ואני הייתי בחור שנורא אהב לצאת מהשיגרה אז היה לי כיף שם למרות שנורא התגעגתי לחברים, שהיו חברים ממש טובים. השנה הזאת הייתה ממש שונה כי בשנה הזו בפעם הראשונה, הייתה לי חברה. קצת פחות מחודש לפני הטיסה זה היה. ממש מרגש כל זה היה והרבה אהבה הייתה שם, באמת אהבתי אותה, אהבה תמימה כזאת של בני נוער שמשולבת עם הרבה חרמנות ודיבורים על רגשות.  למרות שתמיד חשבתי שהתלהבתי ממנה הרבה יותר ממה שהיא התלהבה ממני, וואלה אי אפשר לדעת. הכל היה כל כך חמוד ותמים ואפילו היה לנו מקום משלנו, המקום שהיה מן סמל למה שהיה בינינו, והיה המון, בזמן ממש קצר, תמים ויפה, לא כמו אצל המבוגרים-שונה!

כשטסתי לחו"ל החלטנו שאנחנו נישאר ביחד כי היינו מאוהבים וזה לנצח ואין שום דבר שיוכל להפריע לנו, ואז נישקתי אותה, ורצתי למונית שלי. 

בחו"ל היה ממש כיף בהתחלה, היה לי כיף עם סבתא וסבא והקרובים ואפילו הכרתי שם חברים בסקייטפארק, ככה זה כשאתה סקייטר, אם אתה מגיע למקום חדש ורוצה למצוא חברים כל מה שאתה צריך לעשות זה לבוא לסקייטפארק וכולם כבר יתנפלו עליך כי אתה לא מכאן, אז כך עשיתי. נורא התלהבתי מחבריי החדשים שהיו ממש ממש מגניבים והיה לי כיף אך למרות הכל, הם לא יכלו להחליף את חבריי הטובים שהייתי מתכתב איתם מדיי יום. כל יום היו מספרים לי על הדברים שהם עשו ועל כמה שכיף להם ואני הרגשתי כאילו אני מפסיד את ימיי הטובים ביותר, אפילו פעם אמרתי את זה לסבתא, שפעם באה, אני אבוא לפחות זמן, חבל שפעם באה לעולם לא הגיעה. דיברתי ודיברתי עם החברים שלי ותמיד סיפרתי להם כמה אני מתגעגע להם ובאמת הרגשתי שזה היה הדדי, וזה באמת היה הדדי, הם היו מספרים לי מה הם עשו, וכמה הם רצו שאני אהיה איתם כשהם עשו זאת, סיפרו על דברים רעים שקרו ועל כך שכל זה לא היה קורה אם אני הייתי שם, זה גרם לי להרגיש נורא אהוב ואין דבר יותר יפה מזה. גם עם החברה שלי אהבתי לדבר, ממש אהבתי לדבר, היא הייתה מספרת לי מה היא עושה וגם אני הייתי מספר לה על חוויותיי, אפילו בסמסים היינו מתכתבים, למרות שזה היה עולה המון כסף! היינו מדברים ומדברים מספרים זה לזה כמה אנחנו אוהבים אחד את השני ונראה היה כאילו אהבנו זה את זה אפילו יותר כשהיינו רחוקים זה מזה. 

עבר חודש, אני כבר התחלתי להשתגע, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, לאן לדחוף את עצמי, כל כך רציתי לחזור הבייתה לחזור לחברים שלי ולחזור אליה. הלכתי וקניתי 4 מתנות כי זה מה שהכסף שהיה לי איפשר לי ואמרתי שאני אתן אותן ל4 האנשים המשמעותיים ביותר בחיים שלי. כי ככה זה כשאתה צעיר, כל דבר הוא הכי בחיים וכל דבר מרגש ומשמעותי הרבה יותר. לא היה לי שום ספק שבעולם שאת אחת המתנות אני אתן לה, לאהובתי. לילה אחד, שכבתי במיטתי ולא הצלחתי להירדם, חשבתי רק עליה, חשבתי עליה, על הפגישה שלנו ועל מה שאני הולך לומר לה כשניפגש, על מה שאני אומר לה כשנלך למקום המיוחד שלנו וכמובן על מה שאני אעשה איתה כשנלך למקום הזה. אני זוכר שרציתי לומר לה משהו כל כך יפה, כל כך מהלב, מן משפט מחץ כזה שהייתי מסיים איתו את שיר האהבה היפה בעולם, לפחות כך חשבתי אז.

ועברו להם עוד ימים ואני כבר ממש התחלתי להתחפן, חודשיים בלי חיי חברה בהחלט היו יותר מדיי בשבילי. התחרפנתי כל כך עד שכבר חשבתי, שאני כבר בכלל לא אוהב אותה, ושאני בכלל אוהב מישהי אחרת ודבר נוסף שאופיינתי בו בתור נער מתבגר היה פזיזות. מיד כאשר הגעתי למסקנה הזאת, נפרדתי ממנה, ככה דרך האינטרנט, ככה זה נגמר וזה ממש היה נראה כאילו היה זה הדבר הנכון לעשות, כמובן שהיו חרטות לאחר מכן אבל זה מה שעשיתי וכבר לא ניתן היה לשנות את זה.

כשחזרתי לארץ, חבריי עטפו אותי באהבה, כולם חיבקו אותי כאילו חזרתי מהירח ממסע של 10 שנים, בחיים לא הרגשתי טוב כל כך, כולם כל כך שמחו לראות אותי, זו הייתה הרגשה אלוהית של ממש! אז כולם קפצו עליי וחייכו אליי חוץ ממנה, שהיא הייתה דיי אדישה, זה היה דיי עצוב לי, כי אני נורא רציתי לחבק אותה, נורא התגעגתי אליה ואז נזכרתי במתנה שכל כך רציתי להביא לה ובאותן מילים שכל כך רציתי להגיד לה, דברים שכנראה כבר לא תשמע לעולם. נורא הצטערתי על זה שלא אמרתי לה את זה עוד אז, כשעוד הייתה לי הזדמנות ושלא הבאתי לה את מה שמגיע לה כשזה היה צריך להגיע אליה אבל אז כבר היה מאוחר מדיי.

אבל עכשיו אני בוגר יותר והשנים עברו ונשים רבות החליפו אותה ואנשים רבים החליפו גם חלק מחבריי, שלמזלי הספקתי לומר להם את המילים שמגיעות להם, היה לי זמן, היו לי 10 שנים ואולי אם היה לי עוד קצת זמן אז הייתי אומר גם לה או שאולי פשוט צריך לעשות דברים, ולא לחכות לרגע המושלם, שאולי לעולם לא יגיע?