אני וצ'רלי ישבנו בחדר ההמתנה בזמן שגל היה בחדר הניתוח. צ'רלי ואני ישבנו במשך שלוש שעות שם על ספסל עם עוד שתי זקנות שאחת מהן שברה את הרגל בשבר פתוח ובכתה ובכתה על כמה שכואב לה וכמה שהעולם לא הוגן ושצריך לשרוף את בית החולים הזה ואיך יכול להיות שהיא צריכה לחכות במצבה. אבל זה לא כל כך עניין אותי ואת צ'רלי. אני הייתי עסוק בעיקר בלקלל את צ'רלי על זה שנהג מהר כל כך, קיללתי אותו כמו שלא קיללתי אותו בחיים שלי למרות שהוא היה החבר הכי טוב שלי. כל כך כעסתי עליו כמו שלא כעסתי עליו בחיים שלי, אמרתי לו שהוא צריך היה להיות שם במקום גל עכשיו. הרגשתי כל כך רע, אני רציתי שהכל יעבור, שכל זה רק יעבור וכולנו נחזור הבייתה בשלום, לא האמנתי שדברים כאלה באמת יכולים לקרות לי, חשבתי שאלה הם דברים שקורים רק בסיפורים, רק לאנשים אחרים, חשבתי שלי זה לא יקרה. אני קיללתי והאשמתי אותו ואפילו דחפתי אותו, אם היד שלי לא הייתה שבורה כנראה שגם הייתי נותן לו אגרוף בפרצוף והוא רק המשיך להגיד לי "אני יודע אני יודע!" הוא היה אומר בזמן שהיה מחזיק את הראש והולך במעגלים. ככה צעקנו וצעקנו עד שלבסוף התיישבנו וחיכינו. ישבנו בשקט במשך שעה וחצי, מבלי להוציא מילה, ישבנו ובהינו באויר, אני לפחות בהיתי באויר. מדיי פעם העפתי מבט בצ'רלי וראיתי שהוא מסתכל על כל מיני דברים ולא סתם בוהה באויר, והוא היה רגוע לחלוטין, פשוט ישב ככה. אני לא הבנתי איך, אני ישבתי ורעדתי, במשך שעה וחצי הקפצתי את הרגל וכל כך שנאתי את צ'רלי. כל כך שנאתי את זה שהוא פשוט מקבל את הגורל, כל כך שנאתי אותו על זה שהוא לא עצוב במידה שהוא צריך להיות עצוב, לא כמוני זה בטוח.

הרופא המנתח שהיה אחראי לניתוח של גל, ד"ר פרידמן יצא מחדר הניתוח, שנינו קמנו, אני קמתי ראשון. הוא הוריד את הרעלה שלו ואמר לנו: "צר לי מאוד..." את השאר כבר לא שמעתי, לא רציתי להקשיב, לא האמנתי שזה יכל היה לקרות, פשוט התיישבתי על הריצפה, החזקתי את הראש ואמרתי: "זה לא קורה, זה לא יכול להיות.." ככה חזרתי על עצמי בזמן שצ'רלי עמד והקשיב לרופא, הרופא דיבר ודיבר ואני גם דיברתי ודיברתי ובכיתי וצעקתי, צעקתי על צ'רלי שעמד שם והקשיב לרופא, לא הבנתי איך הוא יכול. אני צעקתי וצעקתי עד שפשוט התמוטטתי לריצפה לגמרי והתחלתי לבכות, פשוט לבכות, מבלי לומר מילה. צ'רלי עמד והסתכל עליי, אני חושב שהוא הסתכל עליי, אני לא באמת ראיתי בגלל שהייתי עסוק בבכי ואז פתאום הוא חיבק אותי. כמה ששנאתי אותו אז, אני חיבקתי אותו חזרה בגלל שכבר פשוט לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי שאני חייב לחבק משהו, שאני חייב לחבק מישהו לפני שהעולם נחרב עליי. ככה ישבנו במשך איזה דקה ואפילו שתי הזקנות השתתקו מפני שכנראה שהבינו כבר מה קרה, הן אפילו הזילו דמעה איתנו ככה, כלומר איתי ואמרו שהן משתתפות בצערינו. אז ישבנו ככה מחובקים עד שצ'רלי אמר: "בוא, לא נשאר עוד הרבה זמן, צריך ללכת להיפרד מגל." המשכנו לשבת ככה בערך עוד דקה. ואז קמנו.

נכנסנו לחדר ואני לא יכולתי להחזיק את עצמי ושוב נזלו לי הדמעות ובמבט חטוף ראיתי שאפילו עיניו של צ'רלי הרטיבו קצת. לא יכולתי לראות את גל ככה שוכב מלא בדם ומחובר לכל המכשירים האלה בזמן שהוא בקושי מצליח לנשום, שוכב ומשתעל וביחד עם כל זה, אומר לנו שהכל יהיה בסדר.

אנחנו ישבנו שם יום שלם אני וצ'רלי, ישבנו וישבנו ודיברנו עם גל, ניסינו לעודד אותו, לגרום לו לחייך, לרצות אותו כמה שיותר בגלל שידענו שכבר לא נשאר הרבה ממנו, וגם מה שנשאר, לא יישאר כאן עוד הרבה זמן. כל כך הרבה פעמים אמרתי לו שאני אוהב אותו בזמן שצ'רלי אמר זאת רק פעמים ספורות, הרבה פחות ממני. ישבנו ככה יום שלם עד אותו רגע שגל התחיל להיחנק ואז הגיעה הרופא יחד עם האחיות וביקשו מאיתנו לצאת.

מאז הלוויה של גל, לא יצא לי לראות יותר את צ'רלי, לא דיברנו כמה חודשים עד שהוא החליט לעבור לראשל"צ כדיי לנסות לפתוח דף חדש. אני לא הבנתי איך הוא היה יכול להיות שאנן כל כך לגבי מותו של גל, אני בטוח במאה אחוז שהוא הרגיש רע, ממש רע עם מה שקרה, כי הרי שלושתינו היינו החברים הכי טובים, עוד מילדות. אז שנאתי אותו, שנאתי אותו על זה. כחצי שנה לאחר שגיליתי שהוא עבר לראשל"צ קיבלתי שיחת טלפון מהעורך דין של צ'רלי שהתקשר לבשר לי שצ'רלי התאבד והוריש לי מכתב קטן. אני כבר לא זוכר את נוסח המכתב אבל הוא דיבר שם הרבה על זה שהוא לא יכל להתמודד עם האשמה ולא הצליח לפתוח דף חדש בראשל"צ עד שנמאס לו, אבל יותר מכל, זכרתי את המילים האלה "אני שונא את עצמי, אני מתעב את עצמי! על זה שידעתי שגל עומד למות,על זה שהרגשתי רע אך לא מספיק, על זה שמרוב עצבים באותו ערב בבית החולים נכנסתי לשירותים והכנסתי לעצמי מכות, אך לא משנה מה אעשה, הדמעות לא יוצאות."