אני וצ'רלי ישבנו בחדר ההמתנה בזמן שגל היה בחדר הניתוח. צ'רלי ואני ישבנו במשך שלוש שעות שם על ספסל עם עוד שתי זקנות שאחת מהן שברה את הרגל בשבר פתוח ובכתה ובכתה על כמה שכואב לה וכמה שהעולם לא הוגן ושצריך לשרוף את בית החולים הזה ואיך יכול להיות שהיא צריכה לחכות במצבה. אבל זה לא כל כך עניין אותי ואת צ'רלי. אני הייתי עסוק בעיקר בלקלל את צ'רלי על זה שנהג מהר כל כך, קיללתי אותו כמו שלא קיללתי אותו בחיים שלי למרות שהוא היה החבר הכי טוב שלי. כל כך כעסתי עליו כמו שלא כעסתי עליו בחיים שלי, אמרתי לו שהוא צריך היה להיות שם במקום גל עכשיו. הרגשתי כל כך רע, אני רציתי שהכל יעבור, שכל זה רק יעבור וכולנו נחזור הבייתה בשלום, לא האמנתי שדברים כאלה באמת יכולים לקרות לי, חשבתי שאלה הם דברים שקורים רק בסיפורים, רק לאנשים אחרים, חשבתי שלי זה לא יקרה. אני קיללתי והאשמתי אותו ואפילו דחפתי אותו, אם היד שלי לא הייתה שבורה כנראה שגם הייתי נותן לו אגרוף בפרצוף והוא רק המשיך להגיד לי "אני יודע אני יודע!" הוא היה אומר בזמן שהיה מחזיק את הראש והולך במעגלים. ככה צעקנו וצעקנו עד שלבסוף התיישבנו וחיכינו. ישבנו בשקט במשך שעה וחצי, מבלי להוציא מילה, ישבנו ובהינו באויר, אני לפחות בהיתי באויר. מדיי פעם העפתי מבט בצ'רלי וראיתי שהוא מסתכל על כל מיני דברים ולא סתם בוהה באויר, והוא היה רגוע לחלוטין, פשוט ישב ככה. אני לא הבנתי איך, אני ישבתי ורעדתי, במשך שעה וחצי הקפצתי את הרגל וכל כך שנאתי את צ'רלי. כל כך שנאתי את זה שהוא פשוט מקבל את הגורל, כל כך שנאתי אותו על זה שהוא לא עצוב במידה שהוא צריך להיות עצוב, לא כמוני זה בטוח.

הרופא המנתח שהיה אחראי לניתוח של גל, ד"ר פרידמן יצא מחדר הניתוח, שנינו קמנו, אני קמתי ראשון. הוא הוריד את הרעלה שלו ואמר לנו: "צר לי מאוד..." את השאר כבר לא שמעתי, לא רציתי להקשיב, לא האמנתי שזה יכל היה לקרות, פשוט התיישבתי על הריצפה, החזקתי את הראש ואמרתי: "זה לא קורה, זה לא יכול להיות.." ככה חזרתי על עצמי בזמן שצ'רלי עמד והקשיב לרופא, הרופא דיבר ודיבר ואני גם דיברתי ודיברתי ובכיתי וצעקתי, צעקתי על צ'רלי שעמד שם והקשיב לרופא, לא הבנתי איך הוא יכול. אני צעקתי וצעקתי עד שפשוט התמוטטתי לריצפה לגמרי והתחלתי לבכות, פשוט לבכות, מבלי לומר מילה. צ'רלי עמד והסתכל עליי, אני חושב שהוא הסתכל עליי, אני לא באמת ראיתי בגלל שהייתי עסוק בבכי ואז פתאום הוא חיבק אותי. כמה ששנאתי אותו אז, אני חיבקתי אותו חזרה בגלל שכבר פשוט לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי שאני חייב לחבק משהו, שאני חייב לחבק מישהו לפני שהעולם נחרב עליי. ככה ישבנו במשך איזה דקה ואפילו שתי הזקנות השתתקו מפני שכנראה שהבינו כבר מה קרה, הן אפילו הזילו דמעה איתנו ככה, כלומר איתי ואמרו שהן משתתפות בצערינו. אז ישבנו ככה מחובקים עד שצ'רלי אמר: "בוא, לא נשאר עוד הרבה זמן, צריך ללכת להיפרד מגל." המשכנו לשבת ככה בערך עוד דקה. ואז קמנו.

נכנסנו לחדר ואני לא יכולתי להחזיק את עצמי ושוב נזלו לי הדמעות ובמבט חטוף ראיתי שאפילו עיניו של צ'רלי הרטיבו קצת. לא יכולתי לראות את גל ככה שוכב מלא בדם ומחובר לכל המכשירים האלה בזמן שהוא בקושי מצליח לנשום, שוכב ומשתעל וביחד עם כל זה, אומר לנו שהכל יהיה בסדר.

אנחנו ישבנו שם יום שלם אני וצ'רלי, ישבנו וישבנו ודיברנו עם גל, ניסינו לעודד אותו, לגרום לו לחייך, לרצות אותו כמה שיותר בגלל שידענו שכבר לא נשאר הרבה ממנו, וגם מה שנשאר, לא יישאר כאן עוד הרבה זמן. כל כך הרבה פעמים אמרתי לו שאני אוהב אותו בזמן שצ'רלי אמר זאת רק פעמים ספורות, הרבה פחות ממני. ישבנו ככה יום שלם עד אותו רגע שגל התחיל להיחנק ואז הגיעה הרופא יחד עם האחיות וביקשו מאיתנו לצאת.

מאז הלוויה של גל, לא יצא לי לראות יותר את צ'רלי, לא דיברנו כמה חודשים עד שהוא החליט לעבור לראשל"צ כדיי לנסות לפתוח דף חדש. אני לא הבנתי איך הוא היה יכול להיות שאנן כל כך לגבי מותו של גל, אני בטוח במאה אחוז שהוא הרגיש רע, ממש רע עם מה שקרה, כי הרי שלושתינו היינו החברים הכי טובים, עוד מילדות. אז שנאתי אותו, שנאתי אותו על זה. כחצי שנה לאחר שגיליתי שהוא עבר לראשל"צ קיבלתי שיחת טלפון מהעורך דין של צ'רלי שהתקשר לבשר לי שצ'רלי התאבד והוריש לי מכתב קטן. אני כבר לא זוכר את נוסח המכתב אבל הוא דיבר שם הרבה על זה שהוא לא יכל להתמודד עם האשמה ולא הצליח לפתוח דף חדש בראשל"צ עד שנמאס לו, אבל יותר מכל, זכרתי את המילים האלה "אני שונא את עצמי, אני מתעב את עצמי! על זה שידעתי שגל עומד למות,על זה שהרגשתי רע אך לא מספיק, על זה שמרוב עצבים באותו ערב בבית החולים נכנסתי לשירותים והכנסתי לעצמי מכות, אך לא משנה מה אעשה, הדמעות לא יוצאות."

אז איך אני אתחיל את הסיפור הקצר הזה, הייתי נער מתבגר שכזה, לא בוגר מדיי ולא ילדותי מדיי, אבל משהו יותר לכיוון הילדותי, כן יותר ילדותי מבוגר זה בטוח אבל לא יותר מדיי שלא תחשבו! אני והחברים שלי שאני מאוד אוהב היינו נהנים, באמת שהיינו נהנים היה לנו כיף היינו נוסעים על סקייט ביחד היינו הולכים הבייתה ביחד, צוחקים ביחד, היינו חיים באותה שכונה ולפעמים אפילו היינו מתאהבים באותה ילדה. כן זו באמת הייתה נקודת מחלוקת קשה ביני לבין חברי, אבל כל השאר היו דיי בסדר איתי למרות שגם איתם לפעמים יצא לריב אבל בסך הכל חברים טובים היינו, חבורה טובה כזאת שלא יצא לראות כל יום. גם ידידות היו לי דיי הרבה וככה סתם בנות שהייתי מדבר איתן סתם כי הן היו כוסיות, מן פלירט כזה בשביל הכיף, זה בטח היה הדדי. היה ממש כיף אז, ממש ממש, היה מרגש, הכל היה חדש, הכל היה שונה, הכל היה מסתורי וקסום ועם זאת שהיה כל כך כיף, הזמן עבר לאט, אני זוכר איך כל יום התעוררתי ועדיין הייתי באותה הכיתה, זו הייתה תופעה מוזרה, משהו יפה שאני אזכור תמיד. אז עבר זמן מה, דברים יפים ולא כל כך יפים קרו, זה לא שהכל היה כזה מושלם כמו למשל הפעם ההיא שלא באמת בא לי לדבר עליה. זה היה ממש מגניב החורף והיה כל כך נחמד שתמיד הייתי רחוק מהבית ושום דבר לא באמת היה בטוח והרבה פעמים מצאתי את עצמי עושה דברים לראשונה כמו החברה הראשונה שהייתה לי.

כל חופש גדול הייתי טס לחו"ל למשך כל החופשה לסבתא ובדרך כלל זה היה ממש כיף כי זה חו"ל והכל ואני הייתי בחור שנורא אהב לצאת מהשיגרה אז היה לי כיף שם למרות שנורא התגעגתי לחברים, שהיו חברים ממש טובים. השנה הזאת הייתה ממש שונה כי בשנה הזו בפעם הראשונה, הייתה לי חברה. קצת פחות מחודש לפני הטיסה זה היה. ממש מרגש כל זה היה והרבה אהבה הייתה שם, באמת אהבתי אותה, אהבה תמימה כזאת של בני נוער שמשולבת עם הרבה חרמנות ודיבורים על רגשות.  למרות שתמיד חשבתי שהתלהבתי ממנה הרבה יותר ממה שהיא התלהבה ממני, וואלה אי אפשר לדעת. הכל היה כל כך חמוד ותמים ואפילו היה לנו מקום משלנו, המקום שהיה מן סמל למה שהיה בינינו, והיה המון, בזמן ממש קצר, תמים ויפה, לא כמו אצל המבוגרים-שונה!

כשטסתי לחו"ל החלטנו שאנחנו נישאר ביחד כי היינו מאוהבים וזה לנצח ואין שום דבר שיוכל להפריע לנו, ואז נישקתי אותה, ורצתי למונית שלי. 

בחו"ל היה ממש כיף בהתחלה, היה לי כיף עם סבתא וסבא והקרובים ואפילו הכרתי שם חברים בסקייטפארק, ככה זה כשאתה סקייטר, אם אתה מגיע למקום חדש ורוצה למצוא חברים כל מה שאתה צריך לעשות זה לבוא לסקייטפארק וכולם כבר יתנפלו עליך כי אתה לא מכאן, אז כך עשיתי. נורא התלהבתי מחבריי החדשים שהיו ממש ממש מגניבים והיה לי כיף אך למרות הכל, הם לא יכלו להחליף את חבריי הטובים שהייתי מתכתב איתם מדיי יום. כל יום היו מספרים לי על הדברים שהם עשו ועל כמה שכיף להם ואני הרגשתי כאילו אני מפסיד את ימיי הטובים ביותר, אפילו פעם אמרתי את זה לסבתא, שפעם באה, אני אבוא לפחות זמן, חבל שפעם באה לעולם לא הגיעה. דיברתי ודיברתי עם החברים שלי ותמיד סיפרתי להם כמה אני מתגעגע להם ובאמת הרגשתי שזה היה הדדי, וזה באמת היה הדדי, הם היו מספרים לי מה הם עשו, וכמה הם רצו שאני אהיה איתם כשהם עשו זאת, סיפרו על דברים רעים שקרו ועל כך שכל זה לא היה קורה אם אני הייתי שם, זה גרם לי להרגיש נורא אהוב ואין דבר יותר יפה מזה. גם עם החברה שלי אהבתי לדבר, ממש אהבתי לדבר, היא הייתה מספרת לי מה היא עושה וגם אני הייתי מספר לה על חוויותיי, אפילו בסמסים היינו מתכתבים, למרות שזה היה עולה המון כסף! היינו מדברים ומדברים מספרים זה לזה כמה אנחנו אוהבים אחד את השני ונראה היה כאילו אהבנו זה את זה אפילו יותר כשהיינו רחוקים זה מזה. 

עבר חודש, אני כבר התחלתי להשתגע, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, לאן לדחוף את עצמי, כל כך רציתי לחזור הבייתה לחזור לחברים שלי ולחזור אליה. הלכתי וקניתי 4 מתנות כי זה מה שהכסף שהיה לי איפשר לי ואמרתי שאני אתן אותן ל4 האנשים המשמעותיים ביותר בחיים שלי. כי ככה זה כשאתה צעיר, כל דבר הוא הכי בחיים וכל דבר מרגש ומשמעותי הרבה יותר. לא היה לי שום ספק שבעולם שאת אחת המתנות אני אתן לה, לאהובתי. לילה אחד, שכבתי במיטתי ולא הצלחתי להירדם, חשבתי רק עליה, חשבתי עליה, על הפגישה שלנו ועל מה שאני הולך לומר לה כשניפגש, על מה שאני אומר לה כשנלך למקום המיוחד שלנו וכמובן על מה שאני אעשה איתה כשנלך למקום הזה. אני זוכר שרציתי לומר לה משהו כל כך יפה, כל כך מהלב, מן משפט מחץ כזה שהייתי מסיים איתו את שיר האהבה היפה בעולם, לפחות כך חשבתי אז.

ועברו להם עוד ימים ואני כבר ממש התחלתי להתחפן, חודשיים בלי חיי חברה בהחלט היו יותר מדיי בשבילי. התחרפנתי כל כך עד שכבר חשבתי, שאני כבר בכלל לא אוהב אותה, ושאני בכלל אוהב מישהי אחרת ודבר נוסף שאופיינתי בו בתור נער מתבגר היה פזיזות. מיד כאשר הגעתי למסקנה הזאת, נפרדתי ממנה, ככה דרך האינטרנט, ככה זה נגמר וזה ממש היה נראה כאילו היה זה הדבר הנכון לעשות, כמובן שהיו חרטות לאחר מכן אבל זה מה שעשיתי וכבר לא ניתן היה לשנות את זה.

כשחזרתי לארץ, חבריי עטפו אותי באהבה, כולם חיבקו אותי כאילו חזרתי מהירח ממסע של 10 שנים, בחיים לא הרגשתי טוב כל כך, כולם כל כך שמחו לראות אותי, זו הייתה הרגשה אלוהית של ממש! אז כולם קפצו עליי וחייכו אליי חוץ ממנה, שהיא הייתה דיי אדישה, זה היה דיי עצוב לי, כי אני נורא רציתי לחבק אותה, נורא התגעגתי אליה ואז נזכרתי במתנה שכל כך רציתי להביא לה ובאותן מילים שכל כך רציתי להגיד לה, דברים שכנראה כבר לא תשמע לעולם. נורא הצטערתי על זה שלא אמרתי לה את זה עוד אז, כשעוד הייתה לי הזדמנות ושלא הבאתי לה את מה שמגיע לה כשזה היה צריך להגיע אליה אבל אז כבר היה מאוחר מדיי.

אבל עכשיו אני בוגר יותר והשנים עברו ונשים רבות החליפו אותה ואנשים רבים החליפו גם חלק מחבריי, שלמזלי הספקתי לומר להם את המילים שמגיעות להם, היה לי זמן, היו לי 10 שנים ואולי אם היה לי עוד קצת זמן אז הייתי אומר גם לה או שאולי פשוט צריך לעשות דברים, ולא לחכות לרגע המושלם, שאולי לעולם לא יגיע?