 כינוי:
Jiba בן: 32 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2009
27000
צ'רלי מבולבל, מבולבל מתמיד, כל פעם מתבלבל יותר, אולי זה תמיד רק נראה ככה? החיים דבר לא צפוי וצ'רלי מצא את עצמו עושה דברים שלא חשב שיעשה בחיים, הוא התחיל לקרוא ספרים אפילו-דבר שתיעב כל חייו. הספרים לא מלמדים דבר, הם סתם דרך להעביר את הזמן, אך הם עוזרים, בכל ספר, כל סופר מנסה להשתיל את החוכמה שלו, חוכמת חיים כזאת שכל אחד רוכש, וצ'רלי צריך את המשפטים האלה לחיזוק, לחיזוק הדיעה שלו. הוא קורא דברים שכבר יודע אך כשהוא קורא אותם בספר הם נראים לו הגיונייים יותר. צ'רלי לבד כבר דיי הרבה זמן, זה דיי הציק לו אבל עכשיו הוא כבר רגיל, הוא הסתדר, הוא כל כך.. מוזר.
שמו המלא הוא צ'ארלס, הוא מלך אנגליה. בתור שליט למד שאסור לו לפעול לפי רגשות, שהציקו לו כל חייו והכניסו את הממלכה לזמנים קשים, לאורך תקופות מסויימות הצליח צ'ארלס להכניע את יצרו והממלכה, החלה לפרוח.
עוד עיר נכבשה, הלוחמים חוזרים העירה יחד עם המלך, הניצחון איתם, כל העם מריע להם, נראה היה כאילו העננים נסוגו לצדדים, כאילו זוהי הדרך לתהילה עצמה, כאילו כל העולם נשוג בשבילו, מפנה לו את דרכו ומריע לו על נצחונו, על גבורתו. צ'ארלס מסתכל על נתיניו בחצי חיוך ומרגיש גאווה, חיוך של ניצחון. קריאות תהילה נשמעו מכל כיוון, עכשיו הוא הכי גדול, לעולם לא הרגיש גדול כמו עכשיו.
המשתה בליל הניצחון היה המפואר ביותר בעולם שהיה ידוע אז, ליצנים ובדרנים מכל רחבי הארץ הגיעו לממלכה רק בשביל לשמח את המלך, להלל אותו בבלדות לשיר ולרקוד, לחגוג את הניצחון! כולם שתו ונהנו וצחקו וסיפרו על הקרבות אשר הם עברו, צ'ארלס כבר היה שיכור אז, היה שיכור כל כך, עד שפשוט ישב שם על כס המלכות שלו, ישב לו והסתכל על העם שלו חוגג את הניצחון, הניצחון הגדול. כל כך הרבה פעמים המילה ניצחון חוזרת על עצמה בראשו, זה הכי חשוב, הניצחון ורק הניצחון.
יש רגעים מסויימים, רגעים מסויימים שאתה מצליח להתחבר ללב שלך יותר מבדרך כלל, הלב מדבר אל שיכורים, הלב תמיד מדבר על שיכורים. כל תא ותא בגוף מרגיש משוחרר להישפך, לשפוך את הלב, לשפוך אותו לכל כיוון רק שיהיה לו טוב.
העיניים כבר נעצמות, למרות כל הרעש וההמולה נרדם המלך במקום, נרדם ורק רואה איש מבוגר עם זקן ובגדים קרועים מושך בזרועו, מוביל אותו אל הריסות, ריח של דם ושריפה בכל מקום, ילדים בוכים מנסים לעצור את האנשים מכוסי הפלדה מלאנוס את אימם.
"לאן לקחת אותי!? מה זה הסיוט הזה!?" שאל המלך.
"השאלה היא לא לאן לקחתי אותך, השאלה היא לאן אתה לקחת את כולם" השיב הזקן.
"אני לא לקחתי כלום.. אני פה.. אני ניצחתי... תחזיר אותי חזרה עכשיו וזו פקודה!"
"אל תדאג מלכי, אתה תחזור בקרוב, הם לא יחזרו, הם לא יחזרו אף פעם.."
העיניים נפקחות להן לאט לאט, הבזקי אור והמולה, המוני פרצופים מוכרים הופיעו מולו, ושוב הרגיש המלך כאילו כל העולם סובב סביבו, אך הפעם, הפעם זה היה שונה, הפעם לא פינו לו את הדרך, הפעם הרגיש כאילו כל העולם לוחץ עליו. "מה קרה מלכי, איך אתה מרגיש?" שאל אחד המשרתים. "אני בסדר.. אני צריך מנוחה פשוט.."
הוא שכב לו במיטה, נזכר בימים שעוד היה מרגיש משהו, שהיה יותר מסתם ספר חוקים. נזכר באשתו, אותה אישה שכל כך אהב, אותה אישה שיום אחד התאבדה בגללו, ונזכר בילדים הבוכים, ובריח הזה, ריח המוות. פקח את עיניו והסתכל לתקרה, עכשיו הוא הכי קטן, לעולם לא הרגיש קטן כמו עכשיו.
המצאתי את הסיפור כרגע, הסיפור הוא לא עליי, סתם מוזה מוזרה שלא הייתה לי עוד אף פעם.
 27,000!!! | |
אז אמרתי שאני אחזור ואכתוב פוסט, לא משנה מה, היום אני כותב פוסט. בכל הדרך הבייתה, הדרך הארוכה רק עולים לי משפטים לפוסט ורק הייתי רוצה איזה מחשב נייד לכתוב הכל, אבל הדרך עוד ארוכה, אני צריך ללכת עוד יותר מחצי שעה הבייתה, לשמוע לי מוזיקה ולעשן סיגריה או משהו. יצאנו מהאוטובוס מלא אנשים, בערך 8-10 והרגשתי כאילו אני לא לבד, אנחנו המון אנשים שם! אז מה שאני לא מכיר אף אחד זה בכל זאת נתן תחושה טובה, תחושה של שייכות מסויימת? אז המשכתי ללכת ואחריי 5 דקות ראיתי שאני שוב הולך לבד, כל אחד פנה לאיזה סמטה כל אחד הלך הבייתה. על מה אני מדבר בכלל, איזה שייכות מזדיינת!? אני הולך עם האוזניות המסריחות שלי ולא מסוגל להוציא מילה כי אני לא מכיר שם אף אחד וכך גם כל השאר ואני לא מבין למה פשוט לא מבין למה. למה אם אני אתחיל לדבר עם בנאדם ברחוב הוא יסתכל עליי מוזר? אני מבין שאני נראה מוזר, נראה קצת חסר בית קצת פרחח ואפילו גנב לפעמים. זה מראה, זה הסימן הראשוני להזדהות, אבל זה לא שזה קורה רק לי. נמאס לי מכל זה, אני לא בנאדם רע, אני לא, אני שונה מרוב האנשים בהמון דברים את זה אני יודע, לא כמו כולם לא מרגיש כמו כולם אבל דווקא מכל החרא שכולכם משגרים אני מרגיש את הצורך להיות כמו כולם אך זה לא מה שיעשה לי טוב, זה פשוט לא זה.
המשכתי ללכת, התיק שלי השמיע קולות וחשבתי שיש מישהו מאחוריי, הסתובבתי והרחוב ריק. וכך שוב ושוב התיק שלי עשה קולות, ידעתי שזה התיק שלי אך הסתכלתי בכל זאת לראות אולי בכל זאת יש פה מישהו, אני עדיין לבד. וכמה שדברים רעים קורים, שמתם לב שאתם עדיין כאן? למרות הכל, למרות כל החרא שאתם אוכלים, אתם עדיין חיים, כל עוד אנחנו חיים, אפשר לתקן, אפשר לעשות דברים אחרים ותמיד יש, תהיו פתוחים יותר, קורים דברים רעים אי אפשר להילחם בזה, ותקופות יובש יש ויש ויהיו תמיד, ולא תרצו לעשות כלום רק לשבת בבית, אבל אתם עושים את זה כי לא בא לכם לעשות משהו אחר אז אולי זה מה שטוב לגוף שלכם ברגע זה, פשוט לא לעשות כלום, לנוח קצת מכל הלחץ הזה.
ומה בעצם הטעם בכל דבר? למה אני מדבר עם אנשים שבוע ונמאס לי וכולם ממשיכים ורק אני מרגיש שאני נשאר אותו הדבר כל הזמן, אני רוכב על מהירות האור ובטוח שהעולם זז ואני עומד במקום בזמן שבעצם העולם עומד במקום ואני עף לי במהירות האור, זה מה שזה! ולמה לעזעזאל כולם חכמים גדולים בתגובות בבלוג במסנג'ר ברכילויות ובמה לא, למה אף אחד לא מסוגל להגיד לי שום דבר בפנים? למה כולכם כאלה חמודים במסנג'ר אבל כשתראו אותי ברחוב אתם לא תטרחו אפילו להגיד שלום? לא מטריד אתכם לפעמים!?
Look at me and DONT FORGET
You'll never figure me out..
| |
ישיבה בבית על הכיסא הזה מול המחשב עם המשענת, המשענת היחידה בבית, חות מהספות כמובן, וזה הכיסא הכי נוח בעולם, כל כך כיף לשבת עליו, רך ומרופד. עצלנות, עצלנות תמיד הייתה אבל לא בצורה מטורפת כמו עכשיו, הוא לא מבין, פשוט לא מבין מה הולך. בחייו חווה המון דכאונות בדיוק כמו כולם, אבל הפעם זה שונה, זה משהו אחר לגמריי. שוב אני מסתכל ולא יודע איך לעזור, אני סובל יחד איתו, אנחנו סובלים ביחד וזה עוזר קצת. אני מפחד עליו, אני לא יודע מה יהיה בסוף, מה יעשה, זה פשוט לא יכול להימשך ככה. מאיפה השינוי המטורף הזה הגיע!? הוא פשוט יושב בבית כל היום, ולא עושה כלום, יושב ומשחק במחשב, שקוע בדכאונות מסיבות שאפילו הוא לא יודע! לא בא לו כלום, כלום לא בא לו, רק בא לו להרגיש טוב זה הכל. אבל הוא עדיין יושב על הכיסא הנוח שלו, ומנסה לחשוב, מה יגרום לו להרגיש טוב, ושום רעיון לא עולה במוחו. הוא כבר יושב ככה כמה שבועות, זה לא עובר, זה מרגיש כמו קללה או מחלה. הוא מדבר פחות, הרבה פחות מפעם, מעדיף לשתוק כל הזמן, כי הבין שאף אחד במילא אף פעם לא מקשיב, נדיר למצוא אנשים שאכפת להם מהאחרים, כאלה שבאמת רוצים לעזור ולא סתם להוריד איזה אבן מהלב. לא מצליח לתקשר עם אף אחד בבצפר אפילו, שום דבר מעבר לחברים שלו. כאילו נתקל במחסום בלתי נראה בכל פעם, הציונים בתחת, אמא צועקת כל יום כועסת על הציונים. הוא מרגיש רע, כל כך רע, מתבייש בעצמו, מתבייש במה שנהיה ממנו. מנסה להרים את העט ולעשות שיעורי בית, אבל היד כבדה הרבה יותר משחשב.
והרי כל זה לא יכול להימשך ככה, משהו צריך לקרות משהו צריך להשתנות.
עוד סיגריה ועוד בירה ועוד ועוד ועוד, הסיפור הזה לא נגמר, אתה יושב נהנה לך איכשהו מהבאסה שלך, אבל הסיגריה נגמרת ואיתה גם הבירה. וזה לא פיתרון זה פשוט לא פיתרון, אני יודע שזה לא פיתרון, להתחמק מהבעיה לא יפתור אותה. ורצון לישון זה הכל תמיד מתחשק לישון, זה הכל, לישון ושהכל יעבור כבר, שהכל יהיה בסדר, שהכל יחזור לקדמותו. וכל דבר שאני עושה אני מרגיש כאילו אני מתבזבז, מתבזבז על לשבת פה מתבזבז על לישון, מרגיש שהכל הפסד, ממש כמו יעקב מהסיפור נהייתי הא? אני יודע שזה לא הפסד, והחיים טובים, אבל משהו רע קורה, משהו רע קורה ואני חייב להחזיר את החיים שלי למסלולם.
הכל יהיה בסדר אבל, אני נותן לזה עוד שבוע, לא יותר מזה.
אבל קורה לכולם אני בטוח
פשוט הגיע הזמן להבין, להבין שהבזבוז לא קיים
שההורים מזיינים לך ת'שכל על זה שאתה צריך ללמוד ולהיות רופא
על זה שהם רוצים בן טוב, בן טוב יותר מהם
אין בזבוז, כולם מתים אותו דבר, וזה לא משנה אם אתה רופא או עובד נקיון
וזה אפילו לא משנה מי מרויח יותר כסף
יום אחד סבא שלי סיפר לי שכשקברו את אלכסנדר מוקדון, הוא ביקש שישימו אותו עם ידיים פתוחות כאילו מבקש שישפכו לו מים לשם, בכך הוא רצה להראות, שכמה שלא תהיה עשיר, אתה לא תיקח איתך כלום לעולם הבא.
אני יודע שכסף היה מסדר לי את החיים, מסדר לי חופש, אבל אם אתה רוצה להיות מליונר, רופא אתה לא תהיה.
אין לי שמץ של מושג איפה אני אמצא עצמי בעוד 10 שנים..
פוסט דיי מיותר אבל לא בא לי למחוק.
| |
מתחיל להיות חם, לילות קיציים, לילות יפים.
אני מאבד אנשים, מאבד אותם, אבל האנשים החשובים באמת נשארים, הם יודעים את זה. גם אם הקשר מתנתק לאט לאט, חברים זה לנצח. את זה תמיד אמרתי. אני מתבגר, כולם מתבגרים. כל אחד כבר מטייל עם חבר'ה קצת אחרים, מתחיל עם בנות קצת אחרות, מתלבש קצת אחרת, שומע מוזיקה קצת אחרת. הוא כבר הולך קצת אחרת, מדבר קצת אחרת, וכשאתה פוגש אותו, אתה מאושר. עושה לך טוב, אתה מרגיש שאתה מרויח שעות גן עדן, שעות גן עדן עם החבר'ה הטובים.
ולא, אני לא מדבר פה על חבורת טבנקין כבר, וגם לא על חבורת גן הבנים, אני מדבר פה על החשמל. כי טבנקין, עם כל הכיף שהיה והכל, הן היו רק הבנות שהסתובבו איתנו, וכשבנות מבינות שהן לא הולכות לקבל פה זין, הן הולכות לחפש מקום אחר. וזה ציטוט של חברי היקר. נהה, לא אכפת לי להגיד את זה בפני כולם כי בסך הכל, זו האמת.
כבר הפסקתי להעלות נוסטלגיות, זהו אני כבר לא אומר "וואו, איזה טוב היה פעם" כי אין שום טעם להרוס דברים, להרוס רגעים יפים, וזה קטע שלמדתי מספר שאני קורא עכשיו "מלך החומוס ומלכת האמבטיה" באמת ספר טוב אבל זה לא לעכשיו. כל פעם שאתם יושבים ונהנים ובאמת טוב לכם, מישו חייב לדחוף איזה סיפור שפעם היה הרבה יותר טוב ושאם היה לי עכשיו עוד משהו אז היה טוב יותר. ולמה!? למה לעשות את זה, אפשר פשוט להנות מההווה, ממה שקורה עכשיו ולא מפנטזיות מטומטמות שאף פעם לא יתגשמו. שמח שסוף סוף הבנתי את זה! פעם אהבתי אקסיות, יותר מחברות שלי, לא דע למה, זה פשוט עשה לי את זה. ועכשיו? עכשיו אני שם זין, שם זין לחלוטין, באמת שלא מעניין אותי כי אני חי את החיים, וכל החיים עד היום לא הייתי כזה, כל הזמן הסתכלתי לעבר בשביל לחפש את הבאסה, עכשיו אני מסתכל אל העתיד ורואה רק טוב! בפוסט קודם כתבתי שפילוסופיה מתה. התכוונתי לזה שגם הפסקתי להתפסלסף, בגלל שזה טיפשי אפילו יותר מלהסתכל אל העבר כל הזמן, זה לדבר על דברים לא מציאותיים שרק מביאים אותך לתסכול בסוף. פילוסופיה זה טיפשי, זה דברים שכל אחד יודע, אבל רק מפגרים מדברים עליהם, ומפגרים אחרים חושבים שהפילוסופים חכמים כי הם לא מבינים כלום.
זה שטויות זה באמת שזה שטויות קטנות כאלה שאתה לומד במהלך החיים שמשנות אותך לחלוטין, כי זה לא דברים שמלמדים אותך בבצפר ואפילו לא דברים שמלמדים אותך בבית, זה דברים שאתה לומד עם ניסיון, ניסיון של שנים. אף פעם לא שמעתי את ההורים שלי מדברים פילוסופיה, ולא שמעתי מבוגרים בכלל מדברים על הדברים האלה, כי הם כבר יודעים הכל, אין שום סיבה לדבר על זה. אני מרגיש שאני מתקרב לזה לאט לאט, ואני מפחד מזה, אני מפחד מזה פחד מטורף, אני לא רוצה להפוך לאפור ומשעמם כמו כל המבוגרים. כל התמימות הזאת, שאתה מסתכל אחורה ואומר כמה משפטים:
"איך לעזעזאל יכולת להיות מטומטם כל כך!"
"אבל זה היה ממש מתחת לאף שלך מפגר!"
"אני לא מאמין שאמרת את זה..."
"איך נתת לו להתחמק עם זה?"
"ואיך זה שלא נישקת אותה באותו רגע?"
"ומה עם הרגע ההוא!?"
"וההוא וההוא!?"
אני יכול להמשיך ולהמשיך... אבל כל התמימות הזאת, אתה לא תוכל לחזור על זה עכשיו, לא תוכל לחזור אף פעם, והתמימות, הילדות, זה הדבר הכי טוב בעולם. הייתי תמים, הייתי טיפש, הייתי חסר רגשות ורגיש בו זמנית הייתי הרבה דברים, התנסיתי בכל כך הרבה דברים שלא הייתי רוצה להתנסות בהם, אבל אתה לא יודע עד שאתה לא מנסה.
אז מה שאני אומר לכם חברים יקרים, דיי לדכאונות שלכם בעבר, תחיו את החיים עכשיו, אני יודע שזה קשה לקלוט את זה ככה, אבל אני לא חושב שיכולתי לתת לכם טיעון טוב יותר מזה.
 תבלו בפורים!! ומחר יום האישה גם אל תשכחו להביא פרחים לאמא וסבתא! Why doe my heart feels so great הא? | |
אז מה יהיה, עם הזמן זה נהיה קשה. בכל לילה אני הולך לישון בהרגשה שפספסתי משהו, בהרגשה שהלילה שלי צריך להימשך טיפה יותר, אולי אני אצא לטייל בחוץ אולי אני אפגוש מישו. ואולי כדאי לי להישאר פה מול המחשב ואולי כל זה חסר טעם. אבל גם אם אני אדע, זה לא ישנה כלום, כי בכל זאת משהו אומר לי להישאר. זה דיי מוזר, אני דיי מציאותי, אבל עדיין חי בסרט. אני עולה על אוטובוסים ונוסע בלי שום כיוון אבל עם מטרה מסויימת, מטרה שקשה להסביר, משהו אומר לי שאני צריך ברגע זה לקחת את הרגליים שלי וללכת רחוק מכאן. אני נוסע באוטובוס, שומע מוזיקה, קורא איזה ספר, לפעמים העיניים מתעייפות והאוזניים כבר כואבות, אז אני סתם יושב, מסתכל מהחלון. עובר ליד מקומות יפים, לפעמים קצת פחות יפים, לפעמים כאלה שמעלים זכרונות, לפעמים כאלה שמעלים שאיפות. ואני נוסע באוטובוס הזה, בלי שום כיוון, ורק מחכה שמשהו יקרה, שמישהו יפנה אליי, שאני אפגוש מישהו בדרך אפילו שתהיה תאונה לעזעזאל!
אני עושה את זה הרבה, לפחות פעם בשבוע, אבל כלום אף פעם לא קורה, אבל הגוף שלי ממשיך לאמר לי רק ללכת וללכת, כמה שיותר רחוק מכאן. אז אני יושב וחושב לי, אולי יש עוד אנשים כמוני, שפשוט יוצאים ככה לטייל לבד באמצע החיים, אני לא יכול לדעת, כל אחד נראה כאילו הוא הולך לאנשהו, גם אם הוא לא הולך לשום מקום.
התחלתי לדבר פחות, לשתוק יותר, ולהקשיב. אני שונא לדבר על דברים רציניים, אני מעדיף לכתוב את זה כאן, יותר פשוט, הכל יותר קל בכתיבה. אני לא חושב שזה דבר טוב, בגלל שמתחיל להימאס לי מאנשים, אבל זה כבר לא בשליטתי.
לא שתיתי כבר חודשיים, אני בקושי נוסע על סקייט וגם מוזה לכתוב כבר כמעט ואין ובכלל מה נסגר איתי לעזעזאל!?
יכול להיות מגניב, אם החלומות שאנחנו חולמים כאן, מתגשמים בצד השני של העולם. ובכל לילה, ילדה חולמת על אותו הכביש שנע מהר מאוד באמצע הלילה, הרוח בפנים, הגלגלים רותחים, והנעליים, קרועות לאללה!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
