 כינוי:
Jiba בן: 32 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
אז משהו אומר לי שהגיע הזמן, ככה לכתוב משהו, אני אפילו לא יודע מה אבל פשוט בא לי לכתוב, אם כך כל מה שנשאר לי לעשות זה לנסות.
כל חיי גרתי באותו מקום, דיי רחוק מהעיר הגדולה, דיי רחוק מאנשים אפילו דיי רחוק מהשמש. היינו אני, אמא שלי והכלב צ'רלי, לא יודע למה קראתי לו ככה, השם הזה פשוט תמיד הצחיק אותי.. החיים בביקתה תמיד היו טובים, הייתי תמיד מספר לאמא על החוויות שלי עם צ'רלי בחוץ ואמא תמיד שמחה והייתה מדברת איתי על זה שעות על גבי שעות ואני הייתי הולך לישון בחיוך, מחוסר כח כל יום גם אם לא התאמצתי הרבה, אני כל כך אהבתי ללכת לישון ככה, פשוט למות על המיטה, הכי כיף לישון כשאתה באמת מוטש.
אמא הייתה כל בוקר ממלאת מים מהבאר כדיי שיהיה לי ולצ'רלי מה לשתות, המים תמיד היו צוננים וטעימים, באמת, אל תחשבו שרק בגלל שזה היה באר מסריח זה אומר שהמים לא היו טובים!
עד היום ההוא, שהיא לא חזרה, אני כל כך דאגתי, אני זוכר את הפעם היחידה שהיא איחרה הבייתה וכבר אז כמעט נפל לי הלב לתחתונים אבל היום ההוא, הוריד אותי לקרשים, ולא רק אותו יום, שבועות אחר כך חיפשתי וחיפשתי אחריה, סליחה, אני וצ'רלי חיפשנו וחיפשנו אבל היא פשוט נעלמה, כאילו בלעה אותה האדמה. היה לנו קשה, צ'רלי לא היה כלב גדול במיוחד, וגם אני הייתי רק ילד בן 10. כל יום הייתי צריך לקטוף לי פירות, העיר הייתה נורא רחוקה, כך שלא יכולתי ללכת לקנות לי אוכל וגם לא להתפרנס בשום דרך שהיא, לצוד לא יכולתי, כי פשוט היה חבל לי על הארנבים המסכנים. במקום שאני ואמא גרנו בו לא היו עוד אנשים, זו הייתה ביקתה באמצע קרחת יער, עם נחל כחול שזרם ליד. בקיץ הוא היה זוהר ושופע חיים ובחורף הוא היה קופא לגמריי ואני תמיד אהבתי להחליק עליו.
האוייב הגדול ביותר שלי היה הדוב, אמנם היה בא לעיתים רחוקות וכאשר הוא היה מגיע אני וצ'רלי היינו מתחבאים בבית ונועלים אותו ומקווים לעבור את הלילה בשלום, וצ'רלי, כאילו קרא את מחשבותיי, ישב לידי בשקט ושתק, כדיי שהדוב לא ישמע אותנו.
אני וצ'רלי היינו מדברים הרבה, אני הייתי מספר לו כמה אני מתגעגע לאמא, כמה הייתי רוצה לדעת מה קורה בעיר הגדולה או אולי אפילו בכפר ההוא שנמצא יומיים הליכה מפה! הייתי מספר לו שיום אחד אנחנו נלך מפה, נצא למסע לעיר הגדולה אך זה נשאר רק בגדר חלום רוב הזמן.. הייתי מספר לו שאמא תחזור יום אחד ואין לו מה לפחד ושאני תמיד אהיה איתו. תמיד שרתי לו את השיר האהוב עליו "יומולדת שמח... יומולדת שמח... יומולדת שמח! יומלדת לצ'רלי!" פשוט לא הכרתי שירים אחרים...
גם הוא היה מספר לי סיפורים, היה מספר לי על הדוב, שהוא לא באמת רע ושהוא סתם בא להתארח, הוא היה מספר לי כמה שהוא אוהב לשחות בנחל והוא גם היה מספר לי כמה שהוא רוצה שאני אזרוק לו את המקל, כשהוא היה אומר את זה היה מקשקש בזנב. גם הרבה היה מדבר על אמא, מספר לי כמה שהוא מתגעגע אליה ואל המאכלים שלה, זה תמיד החמיא לי שהוא אהב את המאכלים שלה יותר משלי, אני אוהב כשמשבחים את אמא, מעצמי לא באמת אכפת לי.
צ'רלי היה כלב רגיל, ואני הייתי ילד רגיל, בעל דמיון דיי רחב. אהבתי לשכב על הדשא ולדבר עם צ'רלי על החיים, הייתי סקרן לדעת מה הוא חשב, מהעיניים שלו הייתי קורא סיפורים, ותמיד קיוויתי שהוא באמת מבין מה אני מספר לו, כי חברים אחרים, לא היו לי.
עברה שנה, ספרתי ימים על העץ, בחמישיות, אני חושב שהייתי כבר בן 11 וחצי, וצ'רלי היה כבר בן 14, בכלבית! השנה עברה לה אך צ'רלי עדיין לא ענה לי, שאלתי אותו "למה אתה לא עונה לי צ'רלי?" מהעיניים שלו ראיתי רק אהבה אך למרות הכל, אין תשובה. אף פעם לא הייתה תשובה אך תמיד אהבתי לחלום איך הוא מספר לי סיפורים, איך אנחנו מעבירים חוויות, אף אחד לא אהבתי כמו את צ'רלי, טוב אולי את אמא, לא שהיו לי הרבה אפשרויות.
הפסקתי לדבר עם צ'רלי, כל כך כעסתי על זה שהוא אף פעם לא עונה לי, עברו חודשיים, באותו יום צ'רלי לא בא לשחות איתי בנחל, הוא פשוט שכב שם על הגבעה, עם הדשא, שם תמיד דיברנו, נראה עצוב כל כך. רציתי לבוא אליו ולדבר אליו אך אחריי כל כך הרבה זמן שלא דיברנו, פשוט נראה לי כל כך מוזר פתאום לדבר אל כלב, התיישבתי לידו וליטפתי אותו, הוא הרים את ראשו וליקק לי את הפרצוף, ישבנו שם עד הלילה, עד שנירדמתי. כשהתעוררתי, גיליתי שאני לבד, לבד על הדשא, אני והביקתה, נבהלתי כל כך. צעקתי: "צ'רלי!" אך אין תשובה, לראשונה בחיים הרגשתי בודד, לא הייתי ילד מפונק, אף פעם, בכלל לא הייתה לי אפשרות כזאת, היו לי רק שני אנשים בעולם ושניהם נעלמו לי, רציתי למות, אך אף פעם לא היה לי אומץ.
בכל פעם שהגיע הדוב כל כך פחדתי, בכיתי מרוב פחד, בכיתי כמו ילד קטן ותמיד אמרתי לעצמי "תפסיק לבכות, אתה כבר בן 11, אמא אמרה שילדים גדולים לא בוכים!" הכל היה קשה יותר בלי צ'רלי. ישבתי בבית ושתיתי תה צמחים, ואז נזכרתי, נזכרתי איך סיפרתי תמיד לצ'רלי שיום אחד אני אצא למסע לעיר הגדולה, הבנתי שזה הפיתרון היחיד שלי לבדידות.
יומיים שלמים אספתי חפצים וצידה לדרך, כמה שיותר קל וכמה שיותר יעיל, נשקתי לדלת נשקתי לנחל, נשקתי לדשא שלי ויצאתי לדרך, בכל החיים שלי לא באמת נכנסתי עמוק לתוך היער, היער היה תמיד כל כך מפחיד אך כמה שהוא נראה מפחיד מבחוץ, מבפנים, היער נראה כמו גהנום, פעמים רבות הייתי צריך לטפס על עצים ולהתחבאות מחיות טורפות, כל כך פחדתי, פעמים רבות כמעט נגמרו רע בשבילי, וטוב בשביל הזאב, נראה כאילו זה היה תמיד אותו זאב, כאילו עקב אחריי כל הדרך, תמיד בעקבותיי, רחוק ממני, חיכה לרגע המתאים אך תמיד הצלחתי לברוח. לרוב הייתי ישן על עצים כדיי שלא יגיע אליי בשנתי.
יום אחד, כאשר החשיכה החלה לרדת לה, לא היו עצים טובים בסביבה ונאלצתי לעלות על עץ רופף, כשעליתי עליו גיליתי שהוא לא נורא כמו שהוא נראה ונרדמתי מיד, כשהתעוררתי, ראיתי את הדבר הכי מפחיד בעולם, תמיד נרדמתי קצת לפני החשיכה המוחלטת. התעוררתי בבום, התרסקתי על הריצפה והרגשתי שאני לא יכול להזיז את הרגל בכלל, כנראה ששברתי אותה, בעוד אני מנסה לאסוף את עצמי אני שומע רחשים, וצעדים בשלכת. הלב שלי לעולם לא פעם מהר כל כך, הרגע הזה היה פשוט מפחיד מדיי בשבילי ואני משותק לריצפה, אני ראיתי עיניים נוצצות מתקרבות לכיווני, "לעזעזאל" אמרתי, זה היה הזאב. הבנתי שזה הסוף שלי, ופחדתי, פחדתי כמו שבחיים עוד לא פחדתי, אמא תמיד אמרה, שעוזר לשיר שירים כשמפחיד, זה עוזר להתמודד עם המצב. ואז, שרתי את השיר היחידי שהכרתי "יומולדת שמח.. יומולדת שמח.. יומולדת שמח! יומולדת לצ'רלי!"
אלה היו המילים שהצילו את חיי צ'רלי, זה באמת היה צ'רלי...  and by the way SKATE IT OFF MAN
| |
קסם
אחח כן.. אהבתי אותם, אבל כמה זמן כבר עבר מאז! רק שלא נתחיל לבכות פה עכשיו באמצע הפארק, תחשוב מה הבן שלך יחשוב עלינו!! אחח כן באמת זה היה משהו.. מיוחד המקום הזה! וגם המקום ההוא וההוא! ממש מהדברים האלה שאתה יכול להסתכל לאחור ולהתגאות בעצמך.. היינו הכי מגניבים בשכונה אנחנו.. אבל תמימים שזה לא ייאמן בכלל.. זה השיר הזה, אתה יודע, כשהייתי שומע אותו אז, כשהייתי עצוב בבית, כשהייתי יושב אצל סבתא בחשמל אחריי יציאה מול המחשב, כשהייתי אצל סבתא ברוסיה חודשיים וכשהייתי בארצות הברית, זוכר? כשלא הצלחתי להירדם בלילות ורק הטרידו אותי אותן המחשבות. כשהייתי נוסע הבייתה, הייתי יורד את הירידה הזאת במהירות מטורפת.. כל כך מהר... בשום מקום לא הצלחתי להרגיש את המהירות כמו שם, אהבתי את זה, אהבתי להרגיש את הסכנה, כשהייתי לבד וכשהיינו כולנו ביחד עוד יותר, ליסוע כמה שיותר מהר אחריי יציאה טובה או רעה באותו יום זה לא באמת משנה, ותמיד אהבתי לשמוע את השיר הזה מתנגן, הוא כל כך יפה... אני אהבתי לשמוע אותו, אהבתי לשמוע אותו בכל הפעמים ההן, בפעמים שהייתי שבור ,שבור הרבה יותר מהיום, אתה ודאי יודע.. אבל למה כל כך אהבתי את השיר הזה? הוא היה קסום. בכל פעם ששמעתי אותו נכנסתי לסרטים ותסריטים בראש שלי שבהם הכל כל כך חשוך ומפחיד אך באותו הזמן קסום ויפה, עם גשם ברקע ואחריי קרב קשה. כל כך אהבתי את ההרגשה הזאת, עד היום אני ככה, אני חולם, אני חולם על החורף ובחורף אני חולם שמשהו יקרה, כי הדברים הכי קסומים קורים בחורף. זה לא קורה לך לפעמים? לא קורה לך שהחיים פשוט לא מספיקים? לא קורה לך שאתה פשוט רוצה יותר? וכל אהבה נעשית דרמטית ומרגשת, והיא נחרטת על הלב, נחרטת לתמיד.. אז ככה הייתי תמיד, ככה נשארתי היום גם..
חוץ מדבר אחד.
זה כנראה מהדברים האלה שקורים עם השנים, זה כמו שמזדקנים אתה יודע זה טבעי, עם ניסיון, ולצלקות על גופי יש הרבה סיפורים לספר! גם עליהן אני מסתכל לפעמים ונזכר.. אבל זה בכלל לא העניין ידידי, לפני כמעט 20 שנה, הייתי שומע את השיר הזה כי זה לא הספיק לי, כי רציתי להתרגש איתו, להרגיש את אותו הקסם זורם בעורקי! והיום, היום אני שומע את השיר הזה, ויודע שהספיק לי, אני שומע אותו ונזכר בימים ההם, ומבין בזכותו, בעזרת קרש על גלגלים ובעזרת החברים הכי הכי טובים עד כמה שהחיים שלי באמת היו קסומים.
היום שישי הזה אצל שלי היה באמת נחוץ, היה כל כך כיף, זמן איכות עם חברים, זכרונות טובים ובכלל.
למרות הכל
ויש הכל
זמנים קשים-זכרונות טובים
אבל הנה תוספת משלי
זמנים יפים-זכרונות טובים עוד יותר
!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
בגלל המסורת28,000!!!
| |
אז שכבתי לי על המיטה הישנה שלי, אותה מיטה שאני ישן עליה כבר קרוב ל11 שנים, מדהים, התחלתי לקרוא ספר חדש וכבר בהתחלה, הספר הזה ריגש אותי, העיר בי סערת רגשות שהייתה חבויה דיי הרבה זמן, סערת רגשות שגרמה לי להניח את הספר ולבוא לפה, לכתוב את הפוסט הזה. דברים שמתרחשים לאחרונה גורמים לי לחשוב על מהותי כאדם, מהותי כנער, מהותי כילד קטן ומהותי כחתיכת אפס. כל יום אני נאלץ לשמוע את אותן המילים מאמא שלי, זה תמיד אותו הדבר, אמא שלי, סבא שלי, סבתא שלי, הסבתא השניה שלי וגם הסבא השני שלי וגם דודה שלי החברים שלי ואפילו המורות שלי, כבר מכיתה א' הן אמרו שיש בי פוטנציאל חבוי, שאני חכם, חכם הרבה יותר מהממוצע אבל למרות הכל אני עצלן ולא מממש את מה שיש לי להציע. בכל פעם אמא שלי מספרת לי עד כמה שאני חופר את הקבר של עצמי עם הנכשלים שלי בלימודים וכמה שאני אצטער על זה בעוד כמה שנים, שאני אזכור את המילים שלה, ואני יודע שאם אמשיך כך, אני איזכר וכשהבן שלי יגיד לי את המילים שאני אמרתי לה, הלב שלי יישבר. בכל פעם שאני שומע את מה שהיא אומרת, אני יודע שהיא צודקת, בכל פעם אני יודע שהיא צודקת וכל מה שיש לי להגיד זה שאני אנסה להשתפר, להיות אחראי, להיות גבר פעם אחת בחיים לעזעזאל. אני אוסף את עצמי, מרים את חרבי ונלחם באוייב הגדול ביותר שלי, אני נלחם בעצמי. זה נמשך שבוע ולא יותר מזה וכרגיל שוב אני שוכח הכל וחוזר לשטויות שלי, כל כך קשה לי לא לוותר.
אז היום בערב זה שוב קרה, שוב אותן הצעקות והרי אני יודע שכבר עברתי את עניין ה"לחיות את הרגע" כי אני אצטרך לחיות את הרגע גם מחר וגם בעוד 10 שנים.. והנה עוד הברקה קטנה לכל האנשים שחושבים שזה ממש מגניב, עדיף לחרוש עכשיו ולהינות אחר כך, מאשר להנות עכשיו ולסבול אחר כך כל החיים. להרוס את הריאות שלך בסיגריות, להגיע למצב שעם כל נשימה שלך, אתה מנסה לשאוף עוד ועוד אויר אבל זה פשוט לא מספיק לך, להרוס את עצמך עם אלכוהול ולהגיע למצב שאתה סובל מכאבי בטן איומים מדיי יום בגלל שהכבד שלך תופס כמחצית מהמשקל שלך יחתיכת מפגר! להרוס את העתיד שלך ולהיות פועל בניין מסריח בזמן שיכולת להיות רופא, תמיד חלמת להיות רופא כשהיית קטן זוכר? אבל העניין הוא, שאם אתה תהנה עכשיו וכל מה שיישאר לך לעתיד הוא סבל, כשהרגע הזה יגיע, לא תהיה לך סיבה לחיות.
וכל זה מחזיר אותי ללילה אחד לפני שלושה ימים אני חושב, אלה היו 6 מדרגות ממש ארוכות וכמעט בלי מהירות כך שהייתי צריך לתת ריצה לקפוץ על הסקייט ורק לקוות שהספקתי לסדר את הרגליים נכון כדיי לתת את הפליפ, זה היה עניין של מזל ועקשנות. נתחיל מזה שעד היום הזה בחיים לא הייתי חושב אפילו לנסות לקפוץ אותן בפליפ, אלה היו המדרגות הכי קשות שניסיתי איי פעם, אני דיי גרוע במדרגות. באותו יום, ניסיתי לקפוץ את המדרגות האלה במשך שעה, על השעון עברה שעה, שעה של קפיצות ועליות של המדרגות האלה בריצה בלי אפילו הפסקה אחת, הייתי כל כך עייף, הרגליים שלי לא החזיקו אותי כבר, זו הייתה אחת השעות הכי קשות בחיים שלי אני חושב וזה רק בגלל שהחלטתי שאני לא מוותר, אז ניסיתי שוב ושוב והזיעה התחילה לנזול לי על העיניים כבר ושום דבר לא עזר, אני פשוט לא הצלחתי, נפלתי ונפלתי, כל פעם מחדש. בשלב מסויים, נפלתי, פשוט נפלתי לא היה לי יותר כח, והבאתי לעצמי את המשפט שהייתי אומר לעצמי תמיד: "נתת את כל מה שהיה לך, אתה לא ויתרת.." ואז כאילו פיצול אישיות משונה תקף אותי ותקפה אותי מחשבה כנגד זה והיא הייתה "אם לא הצלחת, סימן שלא נתת את כל מה שהיה לך, אתה כן ויתרת.." זו הייתה מכה דיי קשה לאגו שלי אני חושב, הכנסתי לעצמי כהוגן באותו יום והבנתי שאני דיי עלוב, ושוב הבאתי לעצמי משפט אופייני בשבילי "זה בסדר, גם להפסיד זה בסדר" ושוב מיד אחריו אמרתי משפט שממש לא היה אופייני בשבילי, כמה שהוא נשמע פשוט "אני אחזור עוד שבוע, אני לא אוותר" אחריי היום הזה, הרגשתי שגיליתי את עצמי, הרגשתי חזק יותר, בטוח בעצמי יותר ואין מה לעשות, פשוט ככה זה, החיים קשים לפעמים, אבל מתגברים גם על זה, כמו הפתגם הזה עם הלחם, שגם את הקשה אוכלים.
אז מה אני יכול להבין מכל זה, כמה שאני כל כך מתעב את מה שקורה בימינו וכמה שאני מעדיף לשבת בבית ולגרבץ ואז לספר לכולם שאני בסך הכל רוצה להנות, העולם ככה הוא, צריך לעבוד קשה בשביל לחיות טוב, בשביל לחיות בכבוד. כי העולם המחורבן הזה לא ישתנה בשבילנו אז לצערי הרב, אני נאלץ לוותר לו ולהשתנות בעצמי. להשתנות בשביל שלפחות אמא תהיה גאה.
"נער מתנער, גבר מתגבר"
(אילן הייטנר)
כי פשוט כל כך אהבתי את המשפט הזה
 והנה אני מתחיל לגלות עולם חדש
והנה אני שוב מצליח לכתוב פוסט
והנה עוד פעם אני מרגיש שאני הרבה יותר ממה שהייתי אתמול.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
