 כינוי:
Jiba בן: 32 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2009
עוד סיפור
אמא ואבא אף פעם לא נראו לי טוב ביחד, גם בתמונות זה נראה דיי מאולץ, בסרטים תמיד אהבה נראתה לי יותר טוב, אבל לך תדע, אולי זה רק בסרטים ככה.. סבתא תמיד סיפרה, שאבא שלה מכר אותה לסבא ואז הם התחתנו, והיא סיפרה שהיא לא אהבה אותו בהתחלה, אבל היא למדה לאהוב אותו עם הזמן, היא חיבבה אותו קצת והכל הוא נראה לה ממש נחמד אבל האהבה באה רק אחריי שנים היא תמיד אמרה לי. עם אמא ואבא זה היה קצת שונה כי הם קצת פחות פרימיטיביים והכל. הם נפגשו קצת בהתחלה והכל היה נראה טוב ויפה כנראה, אין לי מושג לא באמת שמעתי הרבה סיפורים על זה, בכלל לא שמעתי הרבה סיפורים מהעבר שלהם, אני תוהה אם בכלל אכפת להם כי איך שהם מתנהגים אחד לשני זה באמת נראה ככה. באמת שהיה לי דיי קשה להבין את הכל, איך זה שהם כל כך הרבה זמן ביחד חשבתי, איך!? גם חבר שלי פעם סיפר לי, שבהתחלה הוא לא כזה אהב את החברה שלו, אבל עם הזמן הוא למד לאהוב אותה, ועכשיו הוא אוהב אותה יותר מכל.
אני האמנתי לו, באמת שהאמנתי שהוא אוהב אותה ואפילו לא חשבתי שהוא טיפש, לא ידעתי איך לקרוא לזה, טיפשות או תמימות? כי אצלי, אצלי זה תמיד היה אחרת, איכשהו אצלי זה תמיד היה הפוך, מהיום הראשון שהכרתי את לילי ידעתי שהיא לא סתם עוד ילדה, ידעתי שיש בה משהו, מראה שונה מהאחרות, כאילו הייתה הילה מסביבה, הילה שאף פעם לא באמת ראיתי, אבל הרגשתי, הרגשתי את ההילה הזאת בכל פעם שהייתי לידה, תמיד חשבתי, מעניין אם עוד מישהו היה מרגיש ככה לידה? אבל ידעתי שלא, ידעתי שאף אחד לא יאהב אותה כמו שאני אוהב אותה. באותם ימים, התחלתי אפילו לאכול פחות, אני לא זוכר שמישהי איי פעם השפיעה עליי כמוהה, אני זוכר שסבא שלי אמר לי:"למה אתה לא אוכל כמו פעם? מה אתה מאוהב?" כמובן שהתביישתי להגיד לו שכן, אז אמרתי שאכלתי אצל חבר, פעם אחר פעם..
המבט שלה, היה מבט שכל כך אהבתי, מבט תמים כזה, מבט שעשה לי פרפרים בבטן, והקול שלה? אפילו הוא היה מיוחד, הרבה אנשים אמרו שהוא היה קול מעצבן אבל אני אהבתי אותו. כל כך הרבה פעמים שנאתי אותה, שנאתי את איך שהיא התנהגה, באמת, שנאתי את זה, אבל זה לא עזר לי, כמה ששנאתי אותה יותר, גם אהבתי אותה יותר, בנאדם חכם מאוד אמר לי פעם: "אהבה זה כשאתה מקבל מישהו, אוהב אותו יחד עם כל החסרונות שלו" עד היום אני זוכר את המשפט הזה, כי הוא באמת חכם, וכששואלים אותי מה זה, אז זה מה שאני אומר.
אנשים לא הבינו אותי, לא יכלו להבין ואולי גם לא רצו להבין. הם אמרו שהיא נראית טוב והכל, לא מזלזלים בך, אבל אתה מגזים אחי, זה מה שאמרו לי, אבל זה היה מעבר לכל דבר שאפשר לראות, זה היה הרבה מעבר לכל דבר שאפשר לשמוע, זה היה מעבר לכל דבר. היא באמת הייתה מעבר לכל דבר, אבל אצלי, אצלי כל דבר היה סיפור, מכל דבר היה סיפור, אבל אז, הכל היה מזמן, טיפש לא נראה לי, דווקא יש לי הרבה מה ללמוד מאותו בחור..
ולילי? לילי הייתה הרבה יותר, הרבה יותר מסתם מילים, הרבה יותר מכל דבר, היא באמת הייתה משהו הילדה הזאת
הוו, אני מצטער, אני לא יודע איך גלשתי לזה בכלל, תמיד כשאני מדבר על דברים כמו אהבה עולות לי אותן תמונות בראש והן משבשות לי את המוח. רק רציתי להסביר לך.. עזוב, אני פשוט אלך לישון.
| |
porcelain
Moby-Porcelain אני חושב שאין שיר יותר יפה מהשיר הזה.
דרך ארוכה עברתי כבר, ארוכה מאוד אפילו, אבל היא אפילו לא מחצית מהדרך שמצפה לי, אבל יום יבוא, יום יבוא ואני אגיע... הרבה זמן הלכתי, לפעמים היו צוקים לפעמים הייתי במקומות ממש גבוהים, יש לי פחד גבהים, כך שזה תמיד היה נורא בשבילי במיוחד כשהייתי צריך ללכת על גשרי החבלים האלה, איכשהו הם תמיד מתפרקים כאלה... בדרך פגשתי אנשים, פגשתי מפלצות פגשתי מכשולים אך שום דבר לא היה קשה כמו הפעם הזאת. הלכתי בשביל אפרפר, הכל היה ממש יפה, המון דשא, אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה דשא וההרים המושלגים האלה, הם מלווים אותי כבר שנה, נראה כאילו הם לא נגמרים או שאני הולך ממש לאט. עצרתי. פיצול דרכים. היו הרבה פיצולי דרכים בדרך אבל הפיצול הזה.. הוא היה שונה, יכולתי להרגיש את זה. חשבתי וחשבתי ולבסוף החלטתי ללכת ימינה, ימין נראה לי הכיוון הנכון חשבתי לי, פסעתי צעד, ואותו צעד, היה ארוך כמו החיים עצמם, הזמן נעצר. הכל עבר לי בראש, כל פרט קטן בדרך שלי, ראיתי כל כך הרבה רגעים יפים, כל כך יפים, גרמו לי לחייך אותם רגעים, גם הרגעים הרעים שראיתי משום מה גרמו לי לחייך, שמחתי שעברתי אותם. בעוד הזמן לא זז עברו לי כל כך הרבה מחשבות בראש, בשניות חלפו כל חיי מול העיניים. זה היה, זה היה זה היה יפה אני.. חושב.. אך אוחח אבל כמה שזה היה יפה, לפתע הרגשתי כל כך בודד, כל כך עזוב, כל כך שונה מפעם.. פסעתי אחורה, פניתי לדרך השניה, פניתי שמאלה- כלום לא קרה. חזרתי ימינה והרגשתי איך שוב הזמן עוצר מלכת ושוב אותם רגעים החלו לעבור בראשי, הרגשתי צמרמורת, צמרמורת נעימה, מרגשת כזאת, כאילו הרגע ראיתי את הסרט הכי טוב בעולם, עם הסוף הכי יפה בעולם. כל כך יפה הכל היה שם, כל כך.. כל כך לא אמיתי. אני ראיתי את כל חיי עוברים מולי אך למרות הכל זה בכלל לא נראה מציאותי, למרות הכל, פעם זה לא ריגש אותי כמו עכשיו, למרות הכל פעם לא אהבתי את זה כמו שאני אוהב את זה עכשיו, למה חשבתי.. אך לא הייתה תשובה. פניתי שמאלה אין טעם לחזור אחורה אחרת לעולם לא אגיע בחרתי בדרך הקלה | |
כשהייתי גדול, לעולם לא האמנתי בניסים, אך למרות הכל תמיד ידעתי שכשאני אהיה קטן אני אדע להאמין.
חחח סתם שטות שהמצאתי עכשיו.
הכל התחיל מבוקר אחד, אני התעוררתי לי בבוקר, הכנתי לי קפה, לקחתי שלוק והקפה היה מגעיל, איכס צעקתי ושפכתי את הקפה לכיור. סיימתי הכל, הסתכלתי במראה, התבאסתי ויצאתי מהביתה. ירדתי מהמדרגות ודרכתי על חרא, יום רע אמרתי לעצמי יום רע... אני הגעתי לתחנת האוטובוס וחיכיתי לי, 115 מגיע מהר בבוקר, ישבתי וישבתי ונראה כאילו כלום לא מגיע, כנראה פספסתי אותו חשבתי לי. הססתי לרגע, ידעתי שאם אני אדליק סיגריה אז לפי חוקי מרפי האוטובוס יגיע ואני אצטרך לזרוק אותה, הדלקתי סיגריה. ישבתי ונשמתי לי את החרא הזה על הבוקר והרגשתי גועל נפש בפה וכבר הצטערתי שבכלל הדלקתי אותה, וכאמור כמו שחשבתי, האוטובוס הגיע, אני כמעט פספסתי אותו אבל אחריי שדפקתי ריצה תפסתי אותו. הנהג הזה היה כל כך מכוער, מימי לא ראיתי מכוער כמוהו, ומה זה הזקן הזה לעזעזאל!? רציתי להוציא את הכרטיסיה וכל הכסף נפל לי, התחלתי להרים הכל והעצבים שלי עולים בעוד כל הנוסעים באוטובוס מסתכלים עליי, אחריי שלבסוף שילמתי לנהג המכוער, התקדמתי פנימה לאוטובוס וראיתי 2 מקומות פנויים, איך שמחתי, אני אוהב לשבת לבד, התיישבתי לי ונשמתי לרווחה, עוצרים, תחנה. לאוטובוס עולה בנאדם שנראה כאילו הרגע יצא מהפח, אני בחיים לא ראיתי יצור כמוהו, היה לו זקן ארוך, הוא לבש כפכפים קרועות והציפורניים שלו שאותן הוא לא גזר שנתיים לפחות יצאו לו מהגרביים הקרועות שמתחת לכפכפים, על החולצה שלו היו כתמים לבנים כאלה שנוצרים אחריי המון המון זיעה, נראה כאילו הוא הלך ועננה ירוקה של סירחון עלתה עליו, טיפה ריחמתי עליו אפילו, אבל כאשר הוא בא והתיישב לידי, התחלתי לרחם על עצמי. כשהוא התיישב לידי עברו לי הרבה דברים בראש: הקישון, הגרביים שלי, נאדים, מזבלה עירונית, ריח של ביצים, אפילו ערפאת עלה לי לראש אבל כלום, כלום לא השתווה לריח שהיה לבחור הזה, אני רציתי להתאבד באותה דקה, עברה דקה ולא יכולתי יותר, קמתי והלכתי לעמוד באמצע.
עוצרים, תחנה. ניקול מתקשרת, שמחתי לי סוף סוף, קצת חברה! עניתי בהתלהבות וישר התחלתי לספר לה את כל חוויות הבוקר שלי, איך הפלתי את הכסף, איך פספסתי את האוטובוס ועל הבומז' המסריח השתיישב לידי! אך נראה שהיא לא התלהבה במיוחד, היא לא התלהבה במיוחד מכלום בחודשיים האחרונים למען האמת, הייתה לי הרגשה שהסוף שלנו קרב ובא, אבל היא לא יודעת מה תכננתי לה למחר, אפילו סחרתי לימוזינה וטוקסידו תואם, היא תשתגע כשהיא תראה אותי מחר, אני רק צריך להגיע לבנק המסריח הזה ולאשר את ההלוואה שלקחתי אתמול! עוצרים, תחנה, דיכאון. היא זרקה אותי. הרגשתי כמו חתיכת חרא שמתגלגלת על הכביש ואנשים שדורכים עליה מקללים ומנסים להתקלף ממנה, למה חשבתי לי למה!? ועוד על הבוקר בשיחת טלפון מזדיינת!?!?! אני לא ידעתי מה לעשות רציתי למות, לא האמנתי שזה קרה, אם הייתי עושה את זה יום אחד לפני, רק יום אחד! ואני נוסע לקחת הלוואה בשביל הטוקסידו והלימוזינה שלה. לא האמנתי פשוט לא האמנתי "זה יכול להיות גרוע יותר!?" שאלתי את עצמי, אך אף אחד לא ענה..
עוצרים, הנה התחנה שלי, יצאתי, אני לא יודע למה, אבל יצאתי. חשבתי שאם כבר קבעתי, אז לפחות אני אחגוג על הכסף, אזמין חברים לאיזה צימר, שם אוכל להשתכר עד שאמות. הגעתי לבנק וראיתי שחור בעיניים, עמדתי בתור שעה וארבעים ושבע דקות, אני עמדתי עם השעון וספרתי. באמת, באמת שאלתי את עצמי למה התעוררתי בבוקר בכלל, מה עשיתי לעולם, ולמה חרא תמיד בא בצרורות!? למה זה תמיד בא בבום אחד לעזעזאל! הגעתי, לקחתי את ההלוואה המזדיינת והלכתי משם, רציתי להגיע הבייתה כמה שיותר מהר, אז קיצרתי דרך הסימטה, הלכתי מהר מאוד, הלכתי ורק קיללתי כל הדרך, קיללתי את כל העולם על היום שהיה לי, על היום הנורא ביותר בחיי! "כוס עמק בלעט מה זה היום הזה מה!? ומה הציפורים מצייצות כוס אמא של כולכן זונות כולם אני שונא אותכם!" ובום!
אני לא יודע כמה זמן עבר, אני רק יודע שהתעוררתי לבדי בסימטה, בלי ארנק בלי פלאפון בלי מפתחות ואפילו בלי הנעליים שלי! אבל הכי חשוב, בלי ההלוואה.
התחלתי לבכות, בכיתי כמו ילד קטן, לא הבנתי מה עשיתי, אני לא ידעתי מה עשיתי, למה מגיע לי העונש הזה. ריחמתי על עצמי ריחמתי על עצמי יותר מתמיד, הרבה יותר מתמיד. כאילו טירוף תפס אותי, אני הייתי מטורף, לא ידעתי מה אני עושה, עליתי על הבניין, עצירה, אני עומד על הקצה, עומד שם וצועק, אני כבר לא זוכר מה צעקתי בכלל , אני מניח שקיללתי את אלוהים, אותו ואת כל העולם המחורבן הזה, אנשים הלכו ברחוב, ואף אחד אפילו לא הסתכל עליי, קיללתי גם אותם, על זה ששדדו אותי לאור היום ואף אחד לא עזר לי, אני עמדתי שם 5 דקות ורק קיללתי אותם, זה נראה כמו נצח, בחיים שלי לא פלטתי כל כך הרבה קללות, אך שוב, אין תגובה, אני ויתרתי, ויתרתי, זה היה יותר מדיי בשבילי, עצירה אחרונה, קפצתי.
בטח נראה לך מוזר שהתאבדתי אבל אני עדיין כאן מספר לך את הסיפור שלי. התעוררתי בבוקר ושתיתי את הקפה הנהדר שהכנתי לעצמי, הקפה אף פעם לא היה טעים כמו באותו בוקר, הסתכלתי במראה ואמרתי "מי זה החתיך הזה!?" יצאתי לדרך, הלכתי לתחנת האוטובוס ודרכתי על חרא, הסתכלתי על הכלב של דוד ואמרתי בגיחוך "חתיכת מניאק!" הגעתי לתחנה ובאתי להדליק סיגריה, חשבתי לעצמי, לפי חוקי מרפי, אם אני אדליק את הסיגריה עכשיו אז האוטובוס יגיע באותו הרגע, אז הדלקתי סיגריה, וכמה שזה היה מדהים, הוא באמת הגיע, שמחתי ועליתי עליו, שילמתי לנהג והתיישבתי, בתחנה הבאה עלה אותו איש מסריח לאוטובוס, לא רציתי שהוא יתיישב לידי אז עשיתי את עצמי ישן, מה לעשות, אף אחד לא טהור! כאשר ניקול התקשרה, ידעתי שהעניינים בינינו לא משהו אבל ידעתי שמחר הכל הולך להסתדר, זה היה המשפט שאמרתי לה "מחר ב9" וסגרתי את הטלפון, ידעתי את הסיכונים, לכן לא נתתי לה להוציא מילה, הגעתי לבנק וראיתי את התור הזה, טיפה הדאיג אותי כל זה, אבל אני הגעתי מוכן, שלפתי אוזניות והזמן טס.
ויום למחרת, יום למחרת היה כמו שרוב האבות היו אומרים "היום המאושר ביותר בחיי?" או שאומרים את זה בחתונה, דווקא אני חושב שהרגע של ההצעה מאושר קצת יותר.
כפי שאתה רואה בני, הכל קרה טיפה אחרת, אבל אם הייתי ניגש ישר לעניין היית חושב שאני ואמא משעממים לא?
 והכי חשוב אופטימיות נכון? | |
וואו, עבר דיי הרבה זמן מאז שהייתי כאן בבוקר, אני חושב שיותר משנה, בלילה זה פשוט בא בטבעיות.
לא דע למה אני פה עכשיו, לא באתי להוציא עצבים, לא באתי להוציא תסכולים, פשוט באתי, באתי סתם.
אחח כן, כל חיי הייתי כותב סיפורים, אני זוכר איך עוד ביסודי כשהמורה ביקשה לכתוב סיפור בשיעור "עידוד קריאה" אני הייתי מחרבש משהו תוך שניות בזמן שכולם היו יושבים על זה שעות. אבל זה היה דיי סתמי ואף פעם לא באמת ייחסתי לזה משמעות, את העובדה שאני יודע לכתוב גיליתי כבר מאוחר יותר, בתיכון בערך, אתם יודעים, בחורות ריגושים הרפתקאות, יש הרבה מזה בגיל הזה, הרפתקאות היו יותר כשהייתי קטן יותר למען האמת אבל מי חשב איי פעם לכתוב על זה? אז זה תמיד נשאר לדיבורים, לסיפורים ולצחוקים בין החברים הטובים. לכתוב תמיד היה נחמד, לא משנה על מה, פשוט לתת לידיים לכתוב, מבלי להפעיל את המוח בכלל, אולי רק בקטעים שניסיתי להישמע חכם, בדרך כלל לא הלך לי אבל.. הייתי כותב בגלל הרבה דברים, על ימים טובים ומצחיקים שהיו לי, סתם מוציא תסכולים לפעמים מתוך שיעמום ולפעמים סתם ממציא סיפורים. כל הכתיבה הזאת תמיד הכניסה אותי לסרטים, להגזמות ולפעמים עזרה לי להגיע לדברים יפים. הבעיה תמיד הייתה, הדרך שבה כתבתי את הדברים, לפעמים אנשים כותבים על דברים שהם מתביישים לדבר עליהם, גם אני הייתי כזה, ואז הייתי כותב בסימנים ומביע את הצער הכי גדול בעולם מבלי שאף אחד יבין בכלל על מה דיברתי, זה כל כך עיצבן אותי, אבל לא רציתי שכולם ידעו, אז פשוט המשכתי.
אז הכל היה בסדר בסך הכל, הכל תמיד היה דיי בסדר, עד אותו יום, אני זוכר שבאותו יום, אותו בוקר למען האמת, התיישבתי לי פה לכתוב משהו כמו שאני עושה היום, וכל כך הרבה דברים עלו לי לראש, כל כך הרבה התרגשות, כל כך הרבה דברים לומר לאנשים מסויימים שהיום כבר לא איתי. אז התיישבתי, הידיים חירבשו משהו ואז מחקו הכל, כתבו שוב שורה או שתיים ושוב מחקו הכל, הן כבר לא עבדו כמו פעם, אני לא הבנתי מה לעשות, באותו יום ידעתי שרציתי לכתוב אבל פשוט כלום לא עלה לי על הדעת. לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי שמשהו חסר בי, אז יצאתי לטייל.
היה 5 בבוקר והשמש רק החלה לעלות, ירדתי לים והלכתי שמאלה, שמאלה מהבית שלי, הציפורים כבר החלו לצייץ, אני לא אהבתי את זה, אף פעם לא אהבתי ציפורים, הן תמיד עיצבנו אותי במיוחד בפעמים שהן החליטו לשגר לי פגזי חרא על הראש. הלכתי והלכתי ונראה היה כאילו זה לא נגמר, החוף היה ריק מאנשים, זה היה דיי מפחיד, כמו מן איזור דמדומים כזה במיוחד עם הגלים האלה מהצד, הם הזכירו לי איך חלמתי כבר לפחות 10 פעמים במהלך החיים שלי שצונמי מתנפץ עליי, אך בכל זאת אני מצליח לברוח, כמה מוזר שכל שאר האנשים שחלמו על הצונמי מתו בסוף החלום. שום דבר לא היה שונה בנוף שלי חוץ מקרנות אור מעצבנות כאלה שהתחילו להציק לי בפינה של העין, אף פעם לא באמת אהבתי את הבוקר, בגלל שאהבתי לילה, ומהבוקר יש הרבה זמן עד הלילה אבל אותן קרני אור היו טובות, קרני תקווה כאלה, אני כבר הייתי קרוב לעליה הגדולה ההיא, שמגיעה הקצה של ההר, אם תשתמש בדמיון תוכל להבין איפה הייתי, לאט לאט החלו להופיע זקנים שעושים הליכות בהר, זה דיי שימח אותי, אהבתי לראות אותם ככה, חרוצים רוצים להישאר בכושר, הרגשתי גאה בהם.
זאת הייתה בין הפעמים היחידות בחיים שאהבתי את הבוקר, אהבתי את האוירה האפורה הזאת, שלפני שהאנשים מתעוררים, למה הבקרים אף פעם לא כאלה יפים, למה זה לא ככה לפני בצפר חשבתי לעצמי... אולי כי פשוט אף פעם לא שמתי לב ואולי זה סתם כי יש בצפר.
נעצרתי. הסתכלתי על הנוף משם והמבט שלי נתקע, נתקע על נקודה אחת בשדה הראיה, אף אחד לא היה שם לב בכלל, לא מאשים אותם בכלל, כל אחד רואה הכל אחרת, לא רק כי הוא פשוט רואה דברים אחרת אלא בגלל העבר של הבנאדם גם. הסתכלתי והיה לי דיי טוב, עברו לי זכרונות בראש, זכרונות תמיד היו החולשה שלי, אני יותר מדיי סנטימנטאלי כלפי כל דבר בערך אבל יותר מזה, אני לא לומד מטעויות.
חשבתי והבנתי כמה שדבר פשוט יכול להיות כל כך חשוב לבנאדם בזמן שהאחרים היו רואים בזה סתם, סתם עוד מקום ולא היו שמים לב לזה בכלל, המשכתי להסתכל עוד כמה דקות, זה לא שהמקום היה יפה כל כך, פשוט היה יפה בשבילי, קמתי, הלכתי הבייתה, וכתבתי הכל.
אז התלוננתי והתלוננתי ובסוף אני בכל זאת כותב ברמזים, אפילו פה, בסיפור הכי ברור ומטופש שיש.
 באוקיינוס בארה"ב :) Don't think about all those things you fear
Just be glad to be here | |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
