כשהייתי בן 28 נכנסתי לתאונה, התאונה הראשונה בחיי, התאונה הראשונה והאחרונה כנראה, אני נכה היום, קטעו לי את שתי רגליי ואני כבר לא יכול לקרוע את הכבישים. זה היה דיי קשה לקבל את כל זה, שנתיים של פסיכיאטרים וטיפולים נפשיים ונשבר לי,החלטתי לעשות משהו לגביי זה, והיום, היום, אני כבר בן 72 ונחשב לאחד הפרופסורים הגדולים בעולם סיימתי אותה, את המכונית שלי, 40 שנה חשבתי ועבדתי על זה ולבסוף הצלחתי, הצלחתי להגיע למהירות האור, היא אמורה להגיע למהירות האור, אין לזה שום מטרה, שום דבר לא יכול לשרוד את מהירות האור אבל אני, אני רציתי יום אחד לראות איך זה, איך זה באמת להגיע ליעד הזה, איך נראה האופק הזה מקרוב, האופק שאני מנסה להגיע אליו מאז ומתמיד.

היום זה היום, היום אני עולה עליה,
למה אני עושה את זה הם תמיד שואלים,
הם חושבים שאני רוצה שיזכרו אותי
הם חושבים שאני רוצה תהילה
הם חושבים שאני רוצה שהם יהיו עצובים
הם חושבים שאני רוצה שהם יבכו
אף פעם לא עניתי להם
האמת,
הייתי אומר שסתם בשביל הכיף
אבל אין סיכוי שהייתם מאמינים לי.