אני תמיד נכנסת לעריכה ומנסה לכתוב דברים בעלי משמעות עמוקה.

לא יודעת, דברים שיגרמו לאנשים לחשוב שניה, שיגרמו למשהו, לפחות משהו קטן.

אני לא יודעת איך ומה לכתוב בשביל להעביר את מה שאני מרגישה, בכללי בתקופה האחרונה.

כל  דבר שקורה שובר אותי, או לפחת סתם מעציב, ואם לא מיד מול כולם,

כי כמה אפשר להראות מול אנשים שלא איכפת להם (לא כי הם רעים, לא אכפתיים וחסרי רגשות, אלא כי הם לא מכרים אתי בכלל!) שמשהו לא משמח קורה.

וכל פעם מחדש אני חושבת לעצמי" אוקיי זה הכי גרוע, זה מה שהכי נעציב אותי עד שכשיו, זה הכי העליב או פגע",

אבל תכלס..

כל מה שקשור לזה לא כזההה נורא כמו שאני לוקחת את זה.

אולי בכלל אני זאת, שמרוב שאני מרגישה טיפה חסרת חיים, אני מחפשת לעצמי דרמות ומשהו או מישהו להיעלב ולכעס עליו. נו כן מובן שאני לא עושה את ה בכוונה, אני פשוט מוצאת עת עצמי,

כמו היום למשל, על עדן החלון מטפטפת דמעות על הכביסה הנקייה שתלויה לה שם ורק מחכה שאני אעשה משהו מועיל כמו להוריד אותה מהחבל, כאילו זה דבר נורמאלי לשבת שם ככה. אבל זה  לא!

בסה"כ פשוט נמאס לי מהתגובות שלי מאיך שאני מקבלת דברים.

אני לא אמורה להתנהג כאילו מישהו חייב לי משהו, כי אף אחד לא חייב לי כלום, גם אם זה משהו שאולי לי ניראה  כמו משהו פשוט ובסיסי.

אני לא אמורה לקחת דברים שאמורים להיות סתמיים ובעליי הסבר פשוט והגיוני כמשהו שפוגע בי.

אני לא אמורה לשבת על עדן החלון ולהרטיב ככה כביסה נקייה.

נו לא אמורה ולא אמורה, אבל זאת אני, פשוט כזאת, זה לא בשליטה מה אני יכולה לעשות.

הכל פשוט קורה, הכביסה... פשוט תתייבש.

מה אני כן אמורה  אני לא יודעת כבר, מה שבטוח שזה צריך להיות משהו שיעשה לי הרגשה טובה,

אז אני אסיים במשהו שאני לוקחת לי מהפוסט הקודם, שהוא האופטימיות, או לפחות מבחינת מה שאני מרגישה עכשיו... סוג של ניסיון לרוגע עם מה שאני עוברת ולקיחה בפרופורציות נכונות של מה שקורה, ואמ.. לא קורה.