אני לא אוהבת את ההרגשה הזאת שיש לי, אבל ממש!

החופש נגמר, ועד כמה שזה נישמע ילדותי, בתוך תוכי, למרות שדברים ילדותיים מתאימים לי, ההרגשה היא שונה.

זה פשוט עושה לי באסה כזאת, מפה עד להודעה חדשה.

אני הולכת כולי בלי מצב רוח כל היום, בדיוק מהסיבה הזאת.

החופש הזה אמנם היה "כולה שלושה שבועות", אבל למרות שזה הרבה באופן כללי, בתור חופש, אני מרגישה שהייתי בבית רבה יותר זמן מזה.

אז נכון שלא עשיתי שומדבר נורמלי בחופש, אבל ממש מעציב אותי לחזור לשגרה הסתומה ההיא!

אני שונאת ללמוד דברים שלא מעניינים אותי בגרוש.

אני שונאת להתעורר מוקדם במטרה ללכת לבצפר, אני בכלל בנאדם שם לילה יואו!!!

אני שונאת להיות רדומה לחלוטין בזמן שאני יודעת שאני צריכה להבין דברים ולזכור אותם.

אני שונאת לנסות להבין ו.. לא הבין.

אני שונאת להיכשל.

אני שונאת שיגרה, בעיקר שגרת כזאת.

אני שונאת לשבת 8 שעות בכיתה ועוד לא לקלוט מה קורה סביבי.

אני פשוט... שונאת בצפר!

אני יודעת שאני אתגעגע למסגרת הזאת, ואני לא שונאת אותה גם, ההפך.. אני אפילו דיי מחבבת אותה, אני פשוט לא אוהבת את הלחץ שזה מטיל עליי בגלל כל ענייני הלמידה, הציונים, הצלחות וכישלונות.

נישמע דבילי, ילדותי, מפגר או לא יודעת מה עוד,

אבל זאת אני, זה מה שאני מרגישה, ולי יש הרגשה מחורבנת שמעציבה אותי כמו לא יודעת מה, אולי זה בגלל שאני יודעת שעכשיו הכל ירוץ ויהיה לחוץ יותר (לדוגמא, כבר מחר, בוחן במת' שאני לא יודעת שם כלום וגם מה שידעתי שכחתי כי המורה הפרטי שלי בלתי נגיש בחופשים) , לא תחילת שנה כזה.

כולי תקווה שהבצפר לא יתפוס אותי כמו בכל שנה, ושאני אספיק לשלב יותר מתמיד נסיעות קטנות ודברים ספונטאניים.

אני פשוט זקוקה נואשות לחיבוק, פשוט כי באסה לי עכשיו.

לילה טוב.