נמאס לי מזה שאני חושבת עליך.

פשוט ככה, נמאס לי! אתה שומע? (ברור שלא).

כבר הייתי בטוחה ששכחתי,

שעברתי, שפתחתי דף חדש, כזה שאתה לא נמצא בו.

באמת שהייתי בטוחה הזה.

לצערי הרב.. התברר שלא.

כל דבר קטן, אפילו תאריך מסכן, מזכיר לי אותך,

עד כמה שגרמת לי להיות שמחה,

לחייך ולהרגיש הכי מיוחדת שיש.

עזוב את זה שעשית לי רע.

מה שיותר גרוע, זה שאתה אפילו לא יודע,

שאתה זה שאשם בגעגוע,

כן כן, אתה!

ראית אותי בשיא הדיכאון, טוב אולי לא בשניה של היסטריה,

אבל ראית אותי איזה שעה אחרי שבכיתי, בעצם אולי פחות.

אפילו יצא לך להתכתב איתי ולעצור לי את הדמעות,

בלי שידעת מזה או משהו כמובן.

כשדיברנו אחרי שנפגעתי ממך, לא שידיברנו הרבה אבל שיהיה,

דיברת כאילו כלום לא קרה.

אולי זה בעמם לא רע, אבל זה פגע.

בקיצור, הפואנטה, זה שאני ממש רוצה לשנוא אותך.

כל כך אבל, ככה כמו שלא נשאתי אף פעם.

הבעיה שאני פשוט לא מצליחה.

אמנם דברים קטנים שמזכירים לי אותך, מעציבים אותי מחדש..

אבל, לבכות אני כבר לא מצליחה,

בכיתי כל כך הרבה... שפשוט נגמרו לי דמעות.

אני לא יודעת אם זה טוב או רע,

אני רק יודעת שאני מנסה לבכות ואני לא מצליחה,

זה קשה לי נורא.

אני רגילה לבכות בשניה של עצב, כישלון וכל דבר אחר,

כך אני מוציאה את כל החרא מעצמי שאני מרגישה..

אבל פה, זה כניראה עבר את הגבול.

בכיתי כל כך הרבה, וממש לא יום אחד, שכבר אין דמעות.

כאילו פאק.. תיראה למה גרמת.

בחיים שלי לא הייתי כזאת, וחשבתי שבנות אחרות שמתנהגות ככה לגמרי סתומות,

אפילו אמרתי לכמה מהן את זה בפנים,

למזלי הן לא התיחסו יותר מידיי ורק אמרו לי שאני לא מבינה כלום ושאני לא בעניינים.

אז כן, אולי לא הבנתי, אבל אני עדיין אני לא רואה סיבה להתנהג ככה,

כאילו מה?! לשבת לבכות ולהתעבל כאילו מישהו מת?!

אבל אני פשוט לא מצליחה, אני רק מודה בזה שגם אני טיפשה.

בשניה הזאת, אני לא בוכה,

אני לא אוהבת אותך (גם לא אהבתי, לפחות זה. מזל!),

אני לא נושאת, אני בכלל לא מרגישה.

אני מנסה להבין מה בדיוק מציק לי,

ובנתיים אני כמו כל בנאדם, מאשימה אותך,

כרגע, על זה שאתה פשוט לא יודע, לא יותר מזה.

בו זמנית מאשימה גם את עצמי,

על זה שבכלל התעניינתי בך ונתתי להתקרב אליי.

לא היה כלום, גם לא יהיה, ולא  נורא.

סתם עצוב לי איך איך שזה התנהל וקרה.

כי זה התחיל ולא נמשך כאילו כלום לא קרה.

אני מנסה להדחיק את המחשבות עליך, מתברר שאני כן חזקה,

כי עובדה שאני מצליחה.

אז לך תזדין.

אני אולי כן כועסת עליך, אבל אתה לא אשם, אני הסתומה בכל הסיפור הזה, באמת.

וזה שאתה לא יודע, אולי עיצבן אותי, אבל ממש בשניות אלה,

בזמן ההקלדה.. הבנתי..

אולי ככה אפילו טוב יותר.

אתה לא יודע, וזהו, אתה ממשיך להתיחס אליי כמו הכי הכי בהתחלה, כשרק הכרנו,

ואולי זה אפילו טוב יותר.

סתם מכרים מהרחוב... אז אני מרגישה מפגרת שהתנהגתי ככה, אבל לפחות (הכי חשוב בעצם)

שלא יצאתי מפגרת מולך, אני מקווה לפחות, כי אתה לא יודע בשיט על מה שעברתי בגללך.

אז שיהיה לךך בהצלחה, כי אני דיי בטוחה שיש לך כבר חברה חדשה,

ואם לא בטוח תמצא אחד בעוד שניה.

לך תחייה את החיים שלך (שזה מה שאתה בעצם עושה)

ואני אמשיך לנסות להתגבר על דבר שעיניך בעצם לא קרה.

שיהיה גם לי בכיף, אני מתחילה להשתכם, לחזור לעצמי,

אני שוב לא רוצה אף אחד, אז להתראות.

היה נעים להכיר. ביי ביי