אז מה...? יומייים לא בכיתי כי לא היה לי זמן/כוח אז זה כאילו משהו שחייב לבוא לי בסופו של דבר?!

דיברתי היום עם אורלי (המורה שלי למתמטיקה) על המבחן שעשיתי אתמול ואני דיי בטוחה שיצא גרוע,

אז ביקשי ממנה פעם שניה או שלישית לרדת כבר ל3 יחידות ולגמור עניין,

כאילו אם אני אעשה 3, אז אני אסייים מתמטיקה השנה ויהיה לי פתור שנה הבאה, כך שיהיה לי יותר זמן להשקיע במקצועות אחרים.

אבל אורלי... טוענת שאני מסוגלת כל כך ל4 יח' שהיא מסרבת להעביר אותי,

וזה לא שאני מתרברבת בזה... זה פשוט שקשה לי ב4, ולקבל 100 ב3 מאשר משהו לא גבוה במיוחד ב4 זה עדיף.

אבל שיהיה... זאת הייתה ההתתחלה.

כשבאתי הביתה סיפרתי על זה לאמא שלי, כמו כל אמא פוטנציאלית,  היארוצה שאני אצליח וזה אז היא שמחה שזה מה שהמורה שלי חושבת עליי,

למרות שבו זמנית היא מאוד רוצה שיהיה לי קל יותר.

אז איכשהו נסחפנו לשיחה של איזה שעה (ומרוב שאני בנאדם עצבני ואמא שלי חסרת סבלנות,

לא הצלחנו להחזיק את זה ברמה של שיחת נפש, אלא זה עבר ישר לויכוח מעצבן).

ז הסברתי לה שאני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, אני לא ייודעת מה אני רוצה לעשות בחיים..

ות'אמת... אפילו לא איכפת לי!

נמאס לי לחשוב על כל זה, ממזמן עוד התחלתי לשים זין על כל העולם ואחרותו (לא שאין אנשים שחשובים ל, ממש ממש לא ככה...

פשוט אני לא מיחסת חשיבות יתר למה שקורה לי, וזה נורא קל ונוח).

בנוסף זה גם הגיעה שזה לא רק שאני לא יודעת, אלא גם לזה שאני לא אוהבת שום מקצוע לא בבצפר ואני גם לא רואה מקקצועיות שונים בחיים,

שאני יכולה לעבוד בהם כי זה פשוט לא מעניין אותי.

אז היא הבינה וזה... והכניסה לשם את הקטע שאני עצבנית וצועקת על כולם בבית.. ובגלל שהיא יודעת שפסיכולוגיה שמשהו שהייתי קוראת עליו פעם,

אז היא כבר צרחה לי שאני אתחיל לפענח למה זה קורה לי....

אבל אני לא לגמרי מצליחה, כולם בבית מעצבנים אותי, יותר נוח לי לשבת יום שלם בחוץ, וכשאני בבית פשוט עדיף שאני אשב לי בשקט שלי לבד בחדר,

והיא יודעת את כל זה... אני קוראת לזה אדישות כי נמאס לי להתיחס לדברים שאניי מתקשה/לא מצליחה בהם,

זה פשוט פחות הורס אותי (אבל כן זה יושב לי על התת מודע.. קצת, אבל זה שם וזה כניראה כן מפריע בסופו של דבר, אבל לא ביומיום לפחות),

והיא פשוט קראה לי אגואיסטית.

ניסיתי גם להסביר לה שזאת תקופה וזה, כי היא אמרה שפעם לא הייתי כזאת (פעם גם הייתי עכברה פחדנית שכולם יכלו לדרוך עליה אז מה?!)

לא נעלבתי כי כניראה יש משהו במה שהיא אומרת...אני פשוט לא רואה את זה ככה.

בקיצור הסיכום הוא... שאני שוב בבאסה והפעם לא ממשהו מוגדר במילים (אבל זה גם לא רציני, בקטנה כזה), משהו יותר לכיוון ה"אין לי מצב רוח,

אז רק מי שמבין אותי מוזמן לדבר איתי".

אני לא יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי כי לא איכפת לי מכלום, אני לא אוהבת הרבה דברים, אבל שוב.. כרגע לא איכפת לי.

אני רואה את עצמי שבנאדם שלא יצליח להחליט בגיל 16 מה הוא רוצה לעשות עוד 10 שנים.

כי זה מה שעשיתי אתמול בשיעור אנגלית... לצלם את הנעליים שלי ושל יאן.

אני:
 וביי ביי... המשך שבוע נעים 3>