הוא רק מתחיל... שוב!

עד כמה שיש לי ימים לאחורונה של התקפי צחוק מתפרצים, ואני ניראת מחוייכת,

עומנם לא תמיד אבל כן, זה קורה, או שבעצם קרה.

אז הינה חזרתי לתקופה סתומה, מבולבלת ומעיקה.

בזמן האחרון יש לי פשוט הרגשה שכלום לא מצליח לי, פשוט כלום!

או לפחות הדברים שאני הכי רוצה שיקרו, פשוט לא קורים או שאני נכשלת בהם.

מחר יש לי בוחן במתמטיקה, קיווויתי שהמורה הפרטית שלי תעזור לי, ותשפר ת'מצב... חע לא!

אני עדיין לא מבינה כלום, וזה היה הקש ששבר את גב הגמל.

כשהלכתי הביתה מהמורה הרגשתי כאילו זהו, אם עכשיו מישהו מדבר איתי או נתקל בי, חוטף את כל מה שיש לי על הלב.

פשוט נמאס לי! אני יודעת שאני לא אומרת את זה קצת, אבל זה פשוט ככה.

בבצפר אני פשוט מרגישה שלא בא לי, אני תמיד עייפה, ומן הסתם לא מצליחה,

ובדברים אחרים כנ"ל, אולי גם אני אשמה כי אני נכנעת מהר,

אבל מה יש לי לעשות אם לא מצליח לי שוב ושוב,

אז אני פשוט מוותר, זה מה יש.

נמאס לי ממה שקורה לי עכשיו, ממה שאנשים מסויימים עושים ואחרים לא עושים,

ונמאס לי מאיך שאני מתנהגת עכשיו (העייפות, העצלנות המוגזמת, והאי חשק לשומדבר).

אני לא יודעת אם תיארתי טוב את מה שאני מרגישה.. אבל לפחות ניסיתי.

ביי ביי....

נ.ב: מוזמנים לתת לי חבוק.