פריקה. מוזמנים ללכת ולהמשיך לחשוב שאני אימו מסכן. ביי.

אני לא יודעת ממה להתחיל את האמת.

התקופה האחרונה הרגה אותי!

והפעם לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ, ומכל בחינה אפשרית שרק אפשר!

אני פוחדת מעצמי,

פחודת ממה שאני עושה ולא עושה.

אני כבר לא יודעת איך להתמודד, נהרסתי נורא ואני לא יודעת את הסיבה הברורה.

נהרסתי... ואני ממשיכה להרוס.

אני מאבדת עכשיו שליטה על הכל.

על עצמי ועל מה שאני עושה.

נתתי לזה להשתלט עליי.

באמת שבהתחלה הרגשתי שאני מחזיקה הכל בידיים.

לאחרונה, אני כבר בכלל לא בטוחה.

וזה מפחיד אותי, ומבאס תחת.

אני מרגישה שאני לא מצליחה, או לפחות לא כמו שהייתי רוצה.

הצד הפרפקציוניסטי שבי משתלט עליי וצועק עליי שאני לא בסדר, ושצריך להמשיך להתאמץ ולתת את הכל בשביל ה100%

לעומת זאת הצד האדיש מצייץ, לעיתים נורא רחוקות, ואומר "בשביל מה? משביל מה את צריכה את החארטה הזאת? הא?!"

אבל אני פשוט מתעלמת ממנו. איגנור! כי אני מרגישה שאני צריכה את זה, אני עדיין לא מרוצה.

אבל כבר אין לי כוח. באמת! לא למאמצים ואפילו לא לאדישות. עד כמה שזה נישמע מוזר..

וכן.. אני חייבת להמשיך, כי ככה צריך. ככה אני רוצה, ככה אני אמרתי וככה אני החלטתי, ממזמן.

אני שונאת לאבד שליטה ככה.

נמאס לי להיות אדישה, כי אני אדישה מבחוץ, מבפנים ממש לא :\

אני כועסת על עצמי כשאני נותנת לגורמים חיצוניים להשכיח ממני את מה שחשוב ואת המטרות שלי, גם אם זה לרגעים קטנים.

אני עוד כאן, כי אולי.. יש סיכוי שיש אנשים שאוהבים אותי (משפחה?).

חבל רק שיהיה אפשר לבדוק אם אני אהרוס באופן סופי.

כי אני מפחדת ללכת עכשיו. ועוד ללכת ככה.

אני פשוט מרגישה כמו לימון סחוט! כאוב, עייף, גוסס (?) ומבולבל.

ולסיום.. אני פשוט רוצה לבקש סליחה מכל אלה שאני פוגעת בהם בגלל מה שקורה לי עם עצמי.

אני באמת מצטערת 

אין לי כוח אפילו לקום מהכיסא, להחליף בגדים, למחוק את הפאקינג איפור הזה וללכת לישון %&^&