אני אפילו לא יודעת ממה להתחיל.. כרגיל %^&&*
אמ.. הימים, השבועות, האחרונים עוברים נורא מהר, יותר מידיי מהר.
זה יכול היה להיות בסדר, בערך לפחות, אם לפחות הייתי מרגישה שאני עושה משהו.
הקטע שאני מרגישה שהכל חולף על פניי ואני פשוט ישנה.
הולכת לישון בזמן אחד וקמה אחרי מילניום, כשהכל כבר ניגמר.
לא יודעת אם זה טוב או רע, אבל את האמת, חוץ מלהרגיש טיפה טארמזנוטיה, מנותקת ומה שזה לא יהיה...
אני מרגישה עם זה טוב, אין לי מושג למה.
כל התקופה של הבגרויות פשוט עוברת ואני מתיחסת אליה, או יותר נכון לא מתייחסת,
כאילו סתם איזה משהו לא חשוב ולא מעניין (טוב זה באמת לא עמניין!)
העניין פשוט בזה שסדר היום שלי כבר לא כזה כולל בצפר, ואם כן אז לשעתיים והביתה,
והפך לסדר יום נורא נוח, שזה:
לישון,
להתעורר מאוחר,
לבהות במסך של הטלוויזיה, לנסות לא להירדם מולו, לבדוק אימלים או משהו,
לחזור לישון,
להתעורר,
לצאת עם הכלב,
ולחכות לערב בשביל להיות תקועה במחשב שוב.
אני סוף סוף משלימה שעות שינה :)))
הבעיה היא שאני מרגישה כמו רובוט.
כל זה הפך לסדר אוטומטי לחלוטין, ו"נורמלי" בצורה טיפה מוזרה.
אני יודעת איך להסביר, הכל זז לי מהר מידיי, לא איכפת לי מכלום (והפעם לגמרי פשוט ואני לא מהססת להגיד את זה!),
ואני פשוט מעדיפה ללכת לישון תמיד :S
כל זה בערך גם הסיבה שאני לא מעדכנת ממש הרבה בגלל שאין לי זמן, או כוח לעדכן(כמו כל אחד אחר בעצם).
אבל בימים האחרונים ממש.. זה לא רק בגלל זה, אלא בגלל שהם כל כך לפי אותו "סדר חדש" (אמג היסטוריה.. איזה אסוציאציות וואי זמיר),
שניהיה לי לאחרונה.
מצד אחד, אני עושה דברים, מצד שני.. אין לי מה לפרט עליהם.
כמו לשמל שיום שבת בבוקר נסעתי לים, פעמם ראשונה מזה יותר משנתיים שראו אותי בבגד ים.
לצערי הרב בגלל שלא הייתה לי סיבה לקנות בגד ים לא ניתי, ומצאתי איזה ורוד נורא "יפה" בבית, אז נדפקתי.
ו.. לא השתזפתי בשיט, למרות שניסיתי בכל כוחי. באסה לי.. גורלי כניראה להישאר לבנה כמו קוטג'י (בע)
אני פשוט מרגישה שהכל אותו דבר, כל יום, כל שעה, של נשימה.
אני לא יודעת איך לשנות את זה,
ואולי גם לא באמת בא לי (?). אחרי הכל אני מנסה לנוח ולא להתחרפן יותר מידיי, בתקופה שאמורה להיות מלחיצה ועמוסה.
רק חבל שזה מתבטא אצלי במחסור חמור בהבאה ומילים :\
(נו לפחות ככה זה ניראה מהצד שלי).
יום אמ.. שני אם אני לא טועה (כי כל הסדר של הימיים נדפק לי ממזמן),
הייתי סתם באיזה תחנת אוטובוס נטושה ומעפנה איי שם בלוד.
מהסיבה הפשוטה שהיא כזאת פופולרית התחנה המזדיינת הזאת, הייתי שם הרבה זמן,
רק חבל שזה מה שאומר שהייתי צריכה לגלות שהאוטובוסים לא מתים לעצור שם.
בכל מקורה, כשהייתי שם בתחנה הצטרפה אליי גם איזה חיילת.
לשתינו היה משעמם (מפתיע!) , והיא הייתה נחמדה כזאת, אז התחלנו לדבר.
(עזבו את זה שהשיחה התחילה בגלל שהיא התעניינה באיזה בושםשמתי חח).
היא שאלה אותי אם אני מאמריקה, כי לטענתה יש לי מבטא אמריקאי -__________-"
(חח הלוואי כן!?)
קיצר.. הפואנטה בזה שהיא התחילה להגיד לי שהיא מתגעגעת לתקופה של הבצפר
(כמה הפתעות ברגע ארוך אחד),
זה שהיא מתגעגעת לשטויות הקטנות של בצפר, הברזות, העתקות, כעסים על המורים.
שבצבא הכל בוגר מידיי בעיניה, הכל לפי לוח זמנים מדוייק מאוד, נוקשה, קשה.. קיצר סיבוכים, והיא הפחידה אותי, הורידה את כל החשק זאתי.
ברור שאני יותר התענייני בצבא וזה..
אבל כשהיא עלתה על אוטובוס ואני נישארתי בתחנה (%&^%$&), התחלה לחשוב על זה טיפה יותר.
אז כן.. זה עצוב, ואני בטוח אבכה בשיא הנקבתיות שלי כשנסיים (היי יש עוד זמן!),
יש דברים נחמדים בתקופה (המפגרת) הזאת, אחרי הכל...
למרות שהבצפר, הלחץ וכל השיט הזה הורס אותי (או שאולי כבר לא כי התחלתי להתיחס לזה אחרת).
בכל אופן... אני מרגישה שמשהו ניגמר, שאני ניפרדת ממשהו, (אולי אפילו ממישהו)אני לא מבינה למה :S
עוד כמה תמנות נוספות, פשוט כי יצא לי אחלה פן (בתמונות הוא כבר התחיל לההרס והחבל):
פוסט חסר פואנטה שכזה (כמו עוד כמה כאלה בבלוג הזה), אבל מה אני יכולה לעשות שאין לי משהו ספציפי ומרגש לספר?!
סוף שנה!
הכל מוזר!
קיצר לכו תבינו אני בלונה, ואני צומי, ואני רובוט אז בעיה שלכם!
אז יאללה אל דאגו עוד מעט חופש, אצל חלקינו לפחות.
ויהיה מה שיהיה.
הייתי 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
DianA____*
