דיי היה לי היום כזה התקף עצבים שחשבתי שאני עוד שניה מאבדת את השפיות לתמיד.

כל כך התפוצצתי, צרחתי על אחותי, טיפה על השאר, טרקתי ת'דלת, כרגיל... רק שהפעם גם נעלתי, כי..היי סוף סוף דלת נינעלת,

הץישבתי בחדר ושמתי כאלה שירי רוק ועוד עם הרמקולים שלי שכל החדר רעד ונפלו לי דברים מהמדפים והשולחן

זה התחיל להרגיע אותי ואז באיזשהו שלב קמתי, התחלתי לצרוח, להעיף כריות על המיטה והקירות, צרחתי לתוך כריות

(אחת אפילו מרוחה במסקרה שלי )

כמה שרק יכולתי, עד שכאב לי לא רק הגרון כפי שלא כאב אף פעם,

אלא כאב לי הכל, רציתי להוציא את כל מה שמציק לי בצרחות האלה.

ברור שזה לא מה שיעזור אבל זה נורא הרגיע אותי.

אחרי כמה זמן התעייפתי קצת והצרחות הפכו לבכי כואב.

כל זה קרה כי אני פשוט לא מצליחה לבטא את עצמי, בעיקר מול אלה שאני הכי צריכה את ההבנה שלהם.

הרגשתי איך הכל יוצא ממני, איך אני מתפרקת, ממש כל הכאב, הפנימי והחיצוני.

עד שלעט לעט התעייפתי עוד יותר, והבכי נעצר לו וסתם היה לי קצת קשה לנשום.

שכבתי על המיטה מקופלת כולי כי כאבה לי הבטן, עם קשיי נשימה וחוסר מוחלט במחשבות.

המוזיקה המשיכה להחריש לי ת'בית אבל זה ממש לא עניין אותי אם זה מפריע, אני נירגעתי.

אחרי שכיבה ממשוכת, כאילו אני איזה רובוט עם הוריקן על הראש, עיניים מוקפות בשחור רטוב התחלתי להתעניין באיך זה ניראה מהצד.

חוץ מהמילה "פסיכית" לא עלה לי שום תיאור בראש.

אז פסדר... אני כזאת שיהיה.. ווט אבר.

אתם לא מבינים? אז לא צריך, אני לא מכירחה וגם לא באה עם הסברים.

זה ניראה מוזר? יופי לכם, תתעלמו.

כי לי נמאס שאתם דופקים בי מבטים ושואלים "איפה הדיאנה הטובה והנחמדה?" ואולי לארגן לי מוסד וכדורים.

זאת אני, אני צריכה את השקט שלי, ובסדר לא תמיד יש אותו אני מבינה...

אז תנו לי להרגע.

להרגע בדרך שלי.. אני לא כמוכם, וגם לא אהיה, אולי אפילו למזלי. כי אני לא בטוחה שאני רוצה להיות כמוכם!

אחרי הכל.. אני, אני, וה"דיאנה הטובה והנחמדה" הייתה סתם מפגרת חסרת אופי ועכבר אפור, אז ששכחו ממנה.

כבר אחרי שהתחתי להירגע :|

זה היה אמור להיות פוסט מה זה נחמד, עם הרבה תמונות כזה... לא יצא כי הייתה לי קריזה שלא מוציאה ממני צחקוקים..

לא נורא.

פעם הבאה, תבואו שוב חח.