דיי היה לי היום כזה התקף עצבים שחשבתי שאני עוד שניה מאבדת את השפיות לתמיד.

כל כך התפוצצתי, צרחתי על אחותי, טיפה על השאר, טרקתי ת'דלת, כרגיל... רק שהפעם גם נעלתי, כי..היי סוף סוף דלת נינעלת,

הץישבתי בחדר ושמתי כאלה שירי רוק ועוד עם הרמקולים שלי שכל החדר רעד ונפלו לי דברים מהמדפים והשולחן

זה התחיל להרגיע אותי ואז באיזשהו שלב קמתי, התחלתי לצרוח, להעיף כריות על המיטה והקירות, צרחתי לתוך כריות

(אחת אפילו מרוחה במסקרה שלי )

כמה שרק יכולתי, עד שכאב לי לא רק הגרון כפי שלא כאב אף פעם,

אלא כאב לי הכל, רציתי להוציא את כל מה שמציק לי בצרחות האלה.

ברור שזה לא מה שיעזור אבל זה נורא הרגיע אותי.

אחרי כמה זמן התעייפתי קצת והצרחות הפכו לבכי כואב.

כל זה קרה כי אני פשוט לא מצליחה לבטא את עצמי, בעיקר מול אלה שאני הכי צריכה את ההבנה שלהם.

הרגשתי איך הכל יוצא ממני, איך אני מתפרקת, ממש כל הכאב, הפנימי והחיצוני.

עד שלעט לעט התעייפתי עוד יותר, והבכי נעצר לו וסתם היה לי קצת קשה לנשום.

שכבתי על המיטה מקופלת כולי כי כאבה לי הבטן, עם קשיי נשימה וחוסר מוחלט במחשבות.

המוזיקה המשיכה להחריש לי ת'בית אבל זה ממש לא עניין אותי אם זה מפריע, אני נירגעתי.

אחרי שכיבה ממשוכת, כאילו אני איזה רובוט עם הוריקן על הראש, עיניים מוקפות בשחור רטוב התחלתי להתעניין באיך זה ניראה מהצד.

חוץ מהמילה "פסיכית" לא עלה לי שום תיאור בראש.

אז פסדר... אני כזאת שיהיה.. ווט אבר.

אתם לא מבינים? אז לא צריך, אני לא מכירחה וגם לא באה עם הסברים.

זה ניראה מוזר? יופי לכם, תתעלמו.

כי לי נמאס שאתם דופקים בי מבטים ושואלים "איפה הדיאנה הטובה והנחמדה?" ואולי לארגן לי מוסד וכדורים.

זאת אני, אני צריכה את השקט שלי, ובסדר לא תמיד יש אותו אני מבינה...

אז תנו לי להרגע.

להרגע בדרך שלי.. אני לא כמוכם, וגם לא אהיה, אולי אפילו למזלי. כי אני לא בטוחה שאני רוצה להיות כמוכם!

אחרי הכל.. אני, אני, וה"דיאנה הטובה והנחמדה" הייתה סתם מפגרת חסרת אופי ועכבר אפור, אז ששכחו ממנה.

כבר אחרי שהתחתי להירגע :|

זה היה אמור להיות פוסט מה זה נחמד, עם הרבה תמונות כזה... לא יצא כי הייתה לי קריזה שלא מוציאה ממני צחקוקים..

לא נורא.

פעם הבאה, תבואו שוב חח.

אני שונאת את סימפל פלאן, אבל זה ה-שיר!

תדליקו.. זה שיר נחמד לרקע :)

אני לא יכולה להגיד את זה להם.

וזה לא בדיוק מעניין כל אחד אחר,

אז אני אפסיק לדבר על זה עם עצמי, ואגיד את זה פה.

הבן של המנהל שלי בעבודה

(נישמע כאילו זה איזה בחור, אבל.. לא! איש משפחה רגיל ךלחלוטין-שום עניין!)

ראה אותי מעשנת פעם אחד.

א-ח-ת-! (כי עד עכשיו הייתי מעשנת לפני ואחרי המשמרת שלי, מה שמוכיח שאני לא מעשנצ הרבה!!!! *גאה*)

"סליחה לאן את יוצאת בדיוק?!" (מהחנות כאילו)

-מראה לו סיגריה-

"מה?! את מעשנת?! תזכירי לי בת כמה את"

-אני בשיא הגימגום- "אמ אמ.. כמעט 17" (באמת שבאותו רגע שכחתי בת כמה אני)

"מה?! וההורים שלך יודעים????"

"אמ.. לא..."

"אוי אוי ילדה כזאת צעירה שמעשנת, איך ההורים שלך ישמחו לדעת על זה..."

טוב זה היה לפני כמעט שבוע או משהו.

בקיצור בא לי למות!

זה יושב עליי מאז, כי זה לא נגכמא בצחקוק קל, כל פעם שהוא רואה אותי הוא מזכיר לי שהוא יספר להם.

וזה לא שאני עובדת במקום שהוא לא יראה את ההורים שלי.

אני עובדת בחנות לציוד בצפר,

 אז אני מכינה שם את הרשימת ספרים לאחותי, לבן של חברה של אמא שלי (יאללה תקראו לאט חח),

ועוד אחר כל ההורים שלי יבואו לקנות שם לי ולאחותי דברים לבצפר.

מה שאומר שהוא בטוח יראה אותם ^&%^**E^&$%^*$*%^&*

הקיצר, הפואנטה בזה שאני לא יודעת אם לספר או לא.

בעבודה לכולם אני אומרת שהפסקתי.

ובאמת שמאז יום חמישי אין לי בכלל חפיסה בתיק!!!

ומאז אותו יום של "אותה שיחה מתרתקת" אני כמעט ולא מעשנת.

(כבר אמרתי שצריך סיבה מספיק טובה בשביל להפסיק?!)

וכן, אני לוקחת לחברים וכאלה, כשאני כבר לא יכולה להחזיק מעמד (כי אני יודעת כמה זה מעצבן כשלוקחים לך כל הזמן),

ואני לא יכולה להגיד שאני לא חושבת על לקנות חפיסה סוף סוף סוף (אפשר לחשובף אני 4 ימים בלי חפיסה חח).

אז אם הפסקתי בשביל מה לספר להורים שאני מעשנת?!

מצד שני.... אני רוצה לספר כי אני יודעת שלא הפסקתי, כי אני תמיד חושבת על זה, וכשלא זה או שאני עסוקה או שאני עם סיגריה ביד.

אז אם כבר שידעו, אז שזה יהיה ממני ולא מאיזה תימני מכוער שבוח שהוא הכי טוב (ושד"א הוא לא המנהל שלי אפילו, אבל לא חשוב).

אבל אני לא יודעת אם באמת כדאי עכשיו.. או אולי לחכות לגיל 18.

כי אז אני כאילו יותר אחראית על עצמי וזה (למרות שמה כבר ההבדל ה"18" הזה הוא כולה מבחינת חוק במדינה).

בנוסף, שאמא שלי כל הזמן אומרת לי שאני אגואיסטית, ואני מרגישה שמסתכלים עליי כאילו נורא התקלקלתי,

כי אני כביכול צועקת על כולם בבית, אבל זה עצבים ודאגות ביני לבין עצמי נו.. אני עצבנית באופן כללי, מה אני יכולה לעשות,

אז הם אומרים שאני אגואיסטית וחושבת רק על עצמי ובלה בלה....

(אבל היי... תיראו כמה הנושא הזה מדאיג ומעסיק לי ת'מחשבות,

זה לא דיי מוכיח שאתם חשובים שלי ואני מנסה לא להדאיג אתכם, לא להכעיס ולרצות?!?!?)

יחד עם זה, זה גם מדאיג אותם כי אני כאילו הורסת לעצמי את עצבנים וזה...

הלאה...

אני לא עוזרת לאבא עם המחשב אז אני שוב אגואיסטית וכלבה (מה אני יכולה לעשות שהוא צעבצן אותי עם זה?!?!)

נושא הבא...

אני מופרעת וחולת נפש כי אני אוהבת פירסינגים, יש לי קעקוע ואני מתכננת עוד אחד (למרות שפה ניראה לי כבר הפסיקו לעמוד בדרכי).

המשכנו...

אני מדאיגה אותם כשאני יוצאת החוצה (אבל מה לעשות, חוץ מזה שאני גם ככה פתאום רק בבית או בעבודה אז למי איכפת),

אני מדאיגה כשאני מדברת על סוף העולם וה' ישמור מה עוד,

אז סבבה אולי זה נישמע פסיכי, אבל אני שפויה!

בקיצור...הם כל הזמן כועסים או דואגים טו מאצ' מה שבעצם עובר לריבים שכאלה.

אז אני לא יודעת עד כמה זה הזמן לספר להם על זה.

כי ההורים שלי מה זה נגד, ואנחנו גם לא משפחה מעשנת (רק אני, דוד שלי מצד אמא, בת דודה שלי מצד אבא וגם אח שלה מתחיל פה ושם).

אז כבר חשבתי על כל אפשרות למה כן ולמה לא.

אני פשוט לא יודעת מה לעשות.

כאילו סבבה.. אני יכולה לעשות כאילו הוא "צוחק" עם ההורים שלי ואומר שאני כזאת ילדה רעה,

מצד שני, אולי לא יצליח לי להוציא את זה ככה כי הוא יראה ממש רציני?

מה ששוב מוביל אותי ללספר לפני שהם יבואו לחנות.

אני פשוט יודעת שאבא שלי לא יגיד כלום, אמא שלי תתאכזב כזה (בערך כמו שהיה עם העגיל בלשון),

וסבתא שלי (מצד אמא)... כבר יצא לי לדבר איתה על זה בגוף שלישי ככה "מה היית אומרת אם הנכדה שלך מעשנת??"

בסוג של שיחה נורא מעניינת שלנו אז היא אמרה שזה דוטחה בעיניה אבל כל עוד זה מרגיעה אותי (כי אני עצבנית) אז "בסדר".

זאת פשוט שאלה שהתשובה שלה סובבת במעגלים, ואני לא יודעת מה לעשות.

אני לא רוצה שזה יהיה משהו שישב עליי כל כך כי זה לא שאני מעשנת מגיל 10 וכבר עכשיו, בגיל 16, גומרת חפיסה תוך יום!

וזה גם לא כזה נורא בעיניי כי זה לא שאני מסוממת שמעשנת באנגים או מה שזה לא יהיה (אפילו לא ניסיתי!),

למרות שבעייני ההורים שלי זה כמעט משתווה אני חושבת.

 זה משהו שבאמת מרגיע אותי, כמו שסבתא שלי אמרה,

ואני עדיין אותו בנאדם, איך שאני, וזאת אני, הרי אתם מסדרים איתי (נו בערך)

איך שאתם מכירים אותי ככה, אז אם אני מעשנת ויש לי כמה עגילים זה הופך אותי לרעה, מקולקלת, מישהי שיצאה משליטה, ולא בסדר?!

אתם לא רואים כמה אני מתאמצת?!

אוף! למה לא להבין את זה?!?!!?

קיצר.... חפרתי, אבל הייתי חייבת את זה, בעיה שלכם, וזה לא שתקראו את זה.....

אה כן..

הבגרות האחרונה היום...

הלך טיפה יותר טוב מהמועד א', אבל זהלא שהלך לי טוב.

אני אקווה שיהיה שם 50 ואני מסודרת :\

לפחות עכשיו אני מרגישה הקלה כזאת, שהו ניגמר רישמית והחופש התחיל.

נ.ב1: פתאום בא לי עוד איזה עגיל

נ.ב2=>מסר לאלה שיוצאים על המעשנים: אל תתחילו עם הקטע של "למה את מעשנת יא מפגרת, יא פוזאיסטית, תפסיקי עם זה" תחסכו את זה מכולנו טוב?!

יאללה, מחר אני משמרת ערב, אז אני יכולה לישון הרבה....

כך שאני אלך לבהות לי במסך של הטלוויזיה עד שאני ארדם.

יאללה הייתי.

דיאן