אני לא אוהבת את ההרגשה הזאת שיש לי, אבל ממש!

החופש נגמר, ועד כמה שזה נישמע ילדותי, בתוך תוכי, למרות שדברים ילדותיים מתאימים לי, ההרגשה היא שונה.

זה פשוט עושה לי באסה כזאת, מפה עד להודעה חדשה.

אני הולכת כולי בלי מצב רוח כל היום, בדיוק מהסיבה הזאת.

החופש הזה אמנם היה "כולה שלושה שבועות", אבל למרות שזה הרבה באופן כללי, בתור חופש, אני מרגישה שהייתי בבית רבה יותר זמן מזה.

אז נכון שלא עשיתי שומדבר נורמלי בחופש, אבל ממש מעציב אותי לחזור לשגרה הסתומה ההיא!

אני שונאת ללמוד דברים שלא מעניינים אותי בגרוש.

אני שונאת להתעורר מוקדם במטרה ללכת לבצפר, אני בכלל בנאדם שם לילה יואו!!!

אני שונאת להיות רדומה לחלוטין בזמן שאני יודעת שאני צריכה להבין דברים ולזכור אותם.

אני שונאת לנסות להבין ו.. לא הבין.

אני שונאת להיכשל.

אני שונאת שיגרה, בעיקר שגרת כזאת.

אני שונאת לשבת 8 שעות בכיתה ועוד לא לקלוט מה קורה סביבי.

אני פשוט... שונאת בצפר!

אני יודעת שאני אתגעגע למסגרת הזאת, ואני לא שונאת אותה גם, ההפך.. אני אפילו דיי מחבבת אותה, אני פשוט לא אוהבת את הלחץ שזה מטיל עליי בגלל כל ענייני הלמידה, הציונים, הצלחות וכישלונות.

נישמע דבילי, ילדותי, מפגר או לא יודעת מה עוד,

אבל זאת אני, זה מה שאני מרגישה, ולי יש הרגשה מחורבנת שמעציבה אותי כמו לא יודעת מה, אולי זה בגלל שאני יודעת שעכשיו הכל ירוץ ויהיה לחוץ יותר (לדוגמא, כבר מחר, בוחן במת' שאני לא יודעת שם כלום וגם מה שידעתי שכחתי כי המורה הפרטי שלי בלתי נגיש בחופשים) , לא תחילת שנה כזה.

כולי תקווה שהבצפר לא יתפוס אותי כמו בכל שנה, ושאני אספיק לשלב יותר מתמיד נסיעות קטנות ודברים ספונטאניים.

אני פשוט זקוקה נואשות לחיבוק, פשוט כי באסה לי עכשיו.

לילה טוב.

דיי היה לי היום כזה התקף עצבים שחשבתי שאני עוד שניה מאבדת את השפיות לתמיד.

כל כך התפוצצתי, צרחתי על אחותי, טיפה על השאר, טרקתי ת'דלת, כרגיל... רק שהפעם גם נעלתי, כי..היי סוף סוף דלת נינעלת,

הץישבתי בחדר ושמתי כאלה שירי רוק ועוד עם הרמקולים שלי שכל החדר רעד ונפלו לי דברים מהמדפים והשולחן

זה התחיל להרגיע אותי ואז באיזשהו שלב קמתי, התחלתי לצרוח, להעיף כריות על המיטה והקירות, צרחתי לתוך כריות

(אחת אפילו מרוחה במסקרה שלי )

כמה שרק יכולתי, עד שכאב לי לא רק הגרון כפי שלא כאב אף פעם,

אלא כאב לי הכל, רציתי להוציא את כל מה שמציק לי בצרחות האלה.

ברור שזה לא מה שיעזור אבל זה נורא הרגיע אותי.

אחרי כמה זמן התעייפתי קצת והצרחות הפכו לבכי כואב.

כל זה קרה כי אני פשוט לא מצליחה לבטא את עצמי, בעיקר מול אלה שאני הכי צריכה את ההבנה שלהם.

הרגשתי איך הכל יוצא ממני, איך אני מתפרקת, ממש כל הכאב, הפנימי והחיצוני.

עד שלעט לעט התעייפתי עוד יותר, והבכי נעצר לו וסתם היה לי קצת קשה לנשום.

שכבתי על המיטה מקופלת כולי כי כאבה לי הבטן, עם קשיי נשימה וחוסר מוחלט במחשבות.

המוזיקה המשיכה להחריש לי ת'בית אבל זה ממש לא עניין אותי אם זה מפריע, אני נירגעתי.

אחרי שכיבה ממשוכת, כאילו אני איזה רובוט עם הוריקן על הראש, עיניים מוקפות בשחור רטוב התחלתי להתעניין באיך זה ניראה מהצד.

חוץ מהמילה "פסיכית" לא עלה לי שום תיאור בראש.

אז פסדר... אני כזאת שיהיה.. ווט אבר.

אתם לא מבינים? אז לא צריך, אני לא מכירחה וגם לא באה עם הסברים.

זה ניראה מוזר? יופי לכם, תתעלמו.

כי לי נמאס שאתם דופקים בי מבטים ושואלים "איפה הדיאנה הטובה והנחמדה?" ואולי לארגן לי מוסד וכדורים.

זאת אני, אני צריכה את השקט שלי, ובסדר לא תמיד יש אותו אני מבינה...

אז תנו לי להרגע.

להרגע בדרך שלי.. אני לא כמוכם, וגם לא אהיה, אולי אפילו למזלי. כי אני לא בטוחה שאני רוצה להיות כמוכם!

אחרי הכל.. אני, אני, וה"דיאנה הטובה והנחמדה" הייתה סתם מפגרת חסרת אופי ועכבר אפור, אז ששכחו ממנה.

כבר אחרי שהתחתי להירגע :|

זה היה אמור להיות פוסט מה זה נחמד, עם הרבה תמונות כזה... לא יצא כי הייתה לי קריזה שלא מוציאה ממני צחקוקים..

לא נורא.

פעם הבאה, תבואו שוב חח.