אני לא אוהבת את ההרגשה הזאת שיש לי, אבל ממש!

החופש נגמר, ועד כמה שזה נישמע ילדותי, בתוך תוכי, למרות שדברים ילדותיים מתאימים לי, ההרגשה היא שונה.

זה פשוט עושה לי באסה כזאת, מפה עד להודעה חדשה.

אני הולכת כולי בלי מצב רוח כל היום, בדיוק מהסיבה הזאת.

החופש הזה אמנם היה "כולה שלושה שבועות", אבל למרות שזה הרבה באופן כללי, בתור חופש, אני מרגישה שהייתי בבית רבה יותר זמן מזה.

אז נכון שלא עשיתי שומדבר נורמלי בחופש, אבל ממש מעציב אותי לחזור לשגרה הסתומה ההיא!

אני שונאת ללמוד דברים שלא מעניינים אותי בגרוש.

אני שונאת להתעורר מוקדם במטרה ללכת לבצפר, אני בכלל בנאדם שם לילה יואו!!!

אני שונאת להיות רדומה לחלוטין בזמן שאני יודעת שאני צריכה להבין דברים ולזכור אותם.

אני שונאת לנסות להבין ו.. לא הבין.

אני שונאת להיכשל.

אני שונאת שיגרה, בעיקר שגרת כזאת.

אני שונאת לשבת 8 שעות בכיתה ועוד לא לקלוט מה קורה סביבי.

אני פשוט... שונאת בצפר!

אני יודעת שאני אתגעגע למסגרת הזאת, ואני לא שונאת אותה גם, ההפך.. אני אפילו דיי מחבבת אותה, אני פשוט לא אוהבת את הלחץ שזה מטיל עליי בגלל כל ענייני הלמידה, הציונים, הצלחות וכישלונות.

נישמע דבילי, ילדותי, מפגר או לא יודעת מה עוד,

אבל זאת אני, זה מה שאני מרגישה, ולי יש הרגשה מחורבנת שמעציבה אותי כמו לא יודעת מה, אולי זה בגלל שאני יודעת שעכשיו הכל ירוץ ויהיה לחוץ יותר (לדוגמא, כבר מחר, בוחן במת' שאני לא יודעת שם כלום וגם מה שידעתי שכחתי כי המורה הפרטי שלי בלתי נגיש בחופשים) , לא תחילת שנה כזה.

כולי תקווה שהבצפר לא יתפוס אותי כמו בכל שנה, ושאני אספיק לשלב יותר מתמיד נסיעות קטנות ודברים ספונטאניים.

אני פשוט זקוקה נואשות לחיבוק, פשוט כי באסה לי עכשיו.

לילה טוב.

קורה לי כל כך הרבה פעמים, שפשוט הייתי רוצה שמשהו שאני אמורה לעשות

פשוט יעבור ואני אסתכל על זה כבר כאל משהו שעבר, שעברתי.

קרה לכם פעם??

אני לא יודעת אם אני מסבירה את זה נכון,

אבל זה קורה לי לאחרונה דיי הרבה,

זה משהו כמו בסרטים האלה שילד מביע משאלה ופתאום הוא מגיע למצבו בגיל 30.

ההבדל הוא שאני לא רוצה חס וחלילה להגיע פתאום לגיל הזה, אני אוהבת את הגיל שלי עכשיו,

זה פשוט...

שיש דברים שאני רוצה לעבור ולסיים איתם כבר, ולהסתכל כעל משהו שעבר ונגמר,

להזכר כזה איך ומה עשיתי.

כמו שנניח נזכרים איך נלחצנו מהבגרות שהייתה אמורה להיות ואחרי שכעבר עוברים אותה אז אומרים "שיואו איך דאגנו",

אז משהו בסגנון הזה, רק שלי יוצא לחשוב על זה בכיוון של דברים גדולים יותר בחיים.

העניין שאם כל דבר בחיים היה ככה,

כאילו עובר מעלינו ולנו ישר זה היה מגיע בתור זיכרון, אז היה משעמם לחיות, ואם משעמם.. אז מה הטעם לחיות?!

(מזכיר לי את הסרט קליק).

זה כניראה סוג של פחד לעבור כל מיני דברים בחיים.

טוב חפרתי, סתם מחשבות שלי, אני מעוותת מה לעשות, זה כניראה הבלונד,

טוב אני מקווה שלפחות הבהרתי את עצמי בערך כמו שאני רואה את זה בראש שלי.

[ולא אין לי שומדבר מסויים שאני מדברת עליו כרגע, סתם משהו כללי כזה שחשבתי עליו!]