אוך אנהי כל כך עצבנית שבא לי לתת למישהו מכות עד שאני אתעייף,

ואז לזרוק מהחלון!

עאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני לא יכולה ככה יותר.

כולם בבית מעצבנים אותי.

ולא כי אני מודאגת ממשהו,

אלא סתם! פשוט מעצבנים!

ואז כשאני כל היום לא שם, הם מתלוננים שבסופו של דבר אני לא אכנס הביתה בכלל.

יודעים מה?

כן! בכיף!

אני שונאת להיות פה!

בעיקר כשמישהו כאן!

כולכם כאלה עקומים, עושים רעש, מבלגנים במובן המעצבן יותצר (עזבו אני מבינה את עצמי!)

אני שונאת כשאתם פה.

דייייי

למה בלאט לעבור דירה זה כזה דבר מסובך!?!?!

אוף!!!

(לא יוצא לי לשים תמונות, תשרדו).

ביי.

איבדתי את זה.

איבדתי את זה כל כך.

נמאס לי להגיד דבר אחד, ולהרגיש אחר.

במטרה טיפשית שלא יתחילו להגיד לי כמה אני לא בסדר, וכמה לא נכון אני נוהגת.

אני יודעת את זה גם בעצמי.

השליטה הלכה.

הכוח נגמר.

הרצון נעלם, הרצון להכל, לא רק למשהו אחד. להכל.

לא בא לי כלום.

קשה לי לכתוב את הפוסט הזה.

הוא פשוט שונה מכל פוסט שלי בו כתבתי על כמה קשה לי, שהסתבכתי, או שהתעייפתי נפשית.

לא!

הוא פשוט אחר.

אני יודעת למה עשיתי את זה.

למה זה לא מפסיק.

אני יודעת הכל.

אני רק לא מצליחה להפסיק.

הייתי קרובה.

ונכשלתי שניה לפני הסוף.

החלק הזה הוא כבר דבר מעצבן, ומאכזב בו זמנית.

אני ממשיכה להיות אותה אחת.

עד שאני מוצאת את עצמי באותו מקום.

לא חושבת על מי שהייתי לפני שלושה חודשים.

ואז כשמכה בי המחשבה..

תוקפת אותי הבהלה.

ולא רק היא..

מצטערת.