לא יודעת אם זה טוב או רע,

או אולי לא בסדר.

אני פשוט מרגישה שאני מפספסת משהו,

לא יודעת מה בדיוק ואם זה משהו משמעותי, פשוט ככה.

משהו פשוט עושה לי עצוב, או כואב, מבאס, לא יודעת מה.

הרגשת פספוס ומחסור בשמחת חיים.

בנוסף, היום אשכרה קלטתי שעוד שבוע בצפר,

ואני כל כךךך לא מאמינה שזהו, הינה החרא הזה שוב מתחיל, כאילו לא ניגמר.

אני יודעת שאני אתגעגע לבצפר בסופו של דבר, כמו כולם אבל כל כךך אין לי כוח להתחיל ללמוד שוב!

ללחצים, לישיבה, ל"למידה" וכל מה שבא עם זה, אוף!

אמא שאלה אותי מה אני צריכה לבצפר, ובפעם המילון בחיים, ובערך בפעם הכמעט אחרונה אני חוזראת ואומרת,

"שיואו אמא אני לא יודעת מה לקנות לבצפר, מה את אומרת? מה צריך?".

אני מרגישה שהכל קורה לי מהר מידיי,

אני עדיין אותה ילדה שתבכה לאמא, סתם בלי מילים,

הבעיה שאני לא ילדה בת שנתיים שבוכה בגלל מכה,

אז היא מקבלת את זה בתור משהו פסיכוטי יותר,

ואני שונאת את זה!

כי אני חייבת להתפרק ככה מפעם לפעם!

זאת אני מה לעשות.

אני פשוט צריכה חיבוק, מה כל כך קשה להבין?!

תשובות לשאלון השבועי (בדיוק במקום חח)

האם החזרה ללימודים מפחידה אותך?
חח לא!
(אני גם לא מרגישה שהיה חופש "גדול")

האם את שמחה לחזור ללימודים? מדוע?
לא, כי אני שונאת ללמוד ולשבת על התחת הרבה זמן!

ממה את מתרגשת יותר, מהמפגש עם החברים או מהלימודים?
מכלום :\

האם התגעגעת למורה \ תלמיד \ שיעור ספציפי?
לאאאאאאאאאאאאא!

האם תתגעגעי לחופש?
לייק דההה


האם החיים שלך השתפרו בחופש?
החופש הזה כזהההה ארוך שלא הספקתי לישון מספיק,
אתם מדברים על שינויים בחיים?!

האם את חושבת שהחיים שלך ישתפרו בלימודים?
חח ..................לא.

כמה בתי ספר עברת? האם עברת באמצע שנת לימודים?
פעם אחרת, מהיסודי האזורי למזבלת יוהנה,
אבל אני מניחה שזה לא נחשב.
ובאמצע לא עברתי אף פעם.

האם יש מישהו במשפחה שלך שלומד איתך בבית ספר?
לא, וטוב שכך!

קורה לי כל כך הרבה פעמים, שפשוט הייתי רוצה שמשהו שאני אמורה לעשות

פשוט יעבור ואני אסתכל על זה כבר כאל משהו שעבר, שעברתי.

קרה לכם פעם??

אני לא יודעת אם אני מסבירה את זה נכון,

אבל זה קורה לי לאחרונה דיי הרבה,

זה משהו כמו בסרטים האלה שילד מביע משאלה ופתאום הוא מגיע למצבו בגיל 30.

ההבדל הוא שאני לא רוצה חס וחלילה להגיע פתאום לגיל הזה, אני אוהבת את הגיל שלי עכשיו,

זה פשוט...

שיש דברים שאני רוצה לעבור ולסיים איתם כבר, ולהסתכל כעל משהו שעבר ונגמר,

להזכר כזה איך ומה עשיתי.

כמו שנניח נזכרים איך נלחצנו מהבגרות שהייתה אמורה להיות ואחרי שכעבר עוברים אותה אז אומרים "שיואו איך דאגנו",

אז משהו בסגנון הזה, רק שלי יוצא לחשוב על זה בכיוון של דברים גדולים יותר בחיים.

העניין שאם כל דבר בחיים היה ככה,

כאילו עובר מעלינו ולנו ישר זה היה מגיע בתור זיכרון, אז היה משעמם לחיות, ואם משעמם.. אז מה הטעם לחיות?!

(מזכיר לי את הסרט קליק).

זה כניראה סוג של פחד לעבור כל מיני דברים בחיים.

טוב חפרתי, סתם מחשבות שלי, אני מעוותת מה לעשות, זה כניראה הבלונד,

טוב אני מקווה שלפחות הבהרתי את עצמי בערך כמו שאני רואה את זה בראש שלי.

[ולא אין לי שומדבר מסויים שאני מדברת עליו כרגע, סתם משהו כללי כזה שחשבתי עליו!]