כולם נופלים קורבן לקורמניזציה

"איך הזמן עבר כלכך מהר

הכל עומד להגמר

עוד כותבים בספר זכרונות

משתדלים שלא לבכות

כי ס''ב היום מסימיים את התיכון.

אל דרך חדשה יוצאים עכשיו

הכל עומד להשתנות

בתרמיל שלנו יש מקום

לחוויות האחרונות

את כל הרגעים לנצח ננצור..

ואולי זה הזמן

לומר כאן לכם תודה

על תקופה של שלוש שנים

עכשיו מתגייסים

זהו רגע של פרידה

סוגרים תקופה כה יפה

ואולי זהלתמיד

נשאר רק חיוך שאומר

לעולם לא נשכח

לכם אנו מבטיחים...

אילו יכולתי לבקש עכשיו

דבר אחד ואחרון

שנחייך כל פעם כשנביט

באלבום עםם התמונות

הרבה זמן עבר

נזכור זאת לטובה

ואולי זה הזמן

לומר גם לכם תודה

על תקופה של שלוש שנים

עכשיו מתגייסים

זהו רגע של פרדה... "

אני חושבת איך להתחיל לכתוב.. הפעם זה באמת לא קל...

השנה הזאת הייתה השנה הכי הזויה בחיים שלי.כלכך הרבה דברים קרו ולא קרו

דברים השתנו אנשים השתנו חבורות השתנו פרצופים התחלפו..

החודש האחרון היה החודש העמוס ביותר... בגרויות שנדחסות בין חזרות שמעייפות אותך ואתה על הדרך רוצה גם לצאת

ולך תדחוף את זה בין הכל..

ועם זאת,עם כל הלימודים היציאות החזרות ושאר הדברים שבין לבין.. זה עדיין לא נתפס.שזה הסוף.

אז השבוע האחרון היה באמת קשה..

הוא כלל למידה לבגרות בהיסטוריה,יומולדת 18 לשוח+פעמיים ויומולדת 50 לאבא

חזרות בוקר וחזרות ערב ושיזוף מטורף בצורות שונות בגב של כל אחד מאיתנו..

כל הזמן שירדנו במדרגות והתאמנו על הקטע של החיילים התאמנתי על איך אני אבכההה ויגיד "אבאאאאא אמאאאאא" בקול מצחיק כזההה..

ואז הגיע היום הגדול(אתמול)ושמנו את הבגדים מאחורי הקלעים וישבנו בכיסאות ואני ונייתן החזקנו ידיים ועשינו תריגלי נשימות כדי לא להתעלף

ומשו באווירה עדיין לא יודעת...כאילו זה לא הטקס סיום שלנו היה.. אנחנו הופענו,אנחנו רקדנו ושרנו וקיבלנו תעודות והצטיינות ואנחנו אלה שירדנו הפעם במדים ואני רק חייכתי... והשניות האלה עברו כלכך מהר.. כל הטקס עבר כלכך מהר..

והרגשתי כאילו לא הרגשתי כלום... כאילו זה סתם .. כאילו זה לא קשור לזה שאנחנו בכלל מסיימים אלא סתם עוד משו שעובר מהר ונשכח.

ואולי רק אני הרגשתי את זה.. ואולי אני סתם טועה... וזה לא בגלל שיש לנו עוד כמה בגרויות לפנינו ונשף ששם תיהיה הפרדה האמיתית..

אולי זה כי אני יודעת שזה לא הסוף... שס''ב נפרדים זה לא לתמיד... וגם אולי הרבה לפני אמרו שהם ישארו בקשרים כמו תמיד ובסוף הצבא ריחק..

אבל זאת רק תקופה.. וכולנו פה.. ואנחנו נישאר פה...

לא יודעת... הפוסט הזה קצת כבד עלי.. ואולי עם הזמן אני אצליח לכתוב אחד כזה עם הרבה הבנה.. אני לא מעקלת עוד שסיימנו..

עוד לא ירדו לי הדמעות.. ואולי הן גם לא ירדו.. כי עוד כמה שבועות נפתחת לפניינו דלת חדשה סוף סוף..

דלת אמיתית.. להכין אותנו לחיים האמיתיים..

ס''ב יקרים,שכבה אהובה...

עם כל השגעונות שלנו בחזרוותת ושלי במיוחדד בצד של הפתיחה רציתי להגיד שאין סוף לאהבה..

שזה גם לא הסוף.. זאת רק ההתחלה.. ויש לנו עוד דרך ארוכה... אנחנו לא נפרדים פה .. :)לא בשבילי לפחות..

אוהבת כלכך!!!

וכמו שרשמתי על כל הכסאות בתיכון בערך     

                  ירדן קורמן מחזור ס''ב כתה י'ב 6 29.6.08 !!!!!!!!!!

הם סגרו 27..

והלוואי שהם גם יגיעו ל50 ויעברו אותו כמו את ה27..

כי דוגמא רק מהם הייתי רוצה לקחת.. בלי ריבים .. בלי עצבים..

עם שיחות ב6 בבוקר שמעירות אותי על המצב המדינה ושיחות ב2 בלילה על איזה תוכנית טלויזה מפגרת.

על זה שהיא לא מוכנה ללכת לשום רופא בלעדיו והוא תמיד הולך איתה ומחזיק לה ת'יד..

אף פעם לא נגמר על מה לדבר.. תמיד מסכימים.. ומתווכחים בכייף כזה.. תמיד לומדים אחד מהשני..

תמיד אחד לצד השני.. "ריגלי בריגלק.." ואני חושבת שרק אני אבין את זה..

יום אחד יהיה כתוב שמה ברוכים הבאים לירדי-ווד

אבוי מדגמן את השעון החדש

יומיים של שמניייייייים זהה מה שזה היהההה..!!!