נזכרתי בבוב דילן ובשירים שלו שעוברים בחיי כמו תחתונים ישנים בין דירות בחלק האחורי של המגירה, מעין אהבות לשעבר שאין רצון ללבוש ואין רצון לזרוק.
אני מוצאת את עצמי ממש נהנית בעבודה ואני פתאום מבינה את האנשים שמוכנים לשים את המייל עבודה על הטלפון שלהם - משהו שסלדתי ממנו ממש עשיתי רק אם לא הייתה ברירה. יש משהו שמצד אחד בחינוך העצמי שלי אני רוצה לראות את העבודה בתור משהו שרחוק מלהגדיר אותי, מעדיפה להגדיר את עצמי בתור כל הדברים האחרים שמחוץ לעבודה, מצד שני כשהיה לי רע בעבודה הקודמת כל תחומי החיים התדרדרו גם, ואח"כ בהיעדר עבודה התחלתי לשפר דברים, ועכשיו כשטוב לי בעבודה מכל הבחינות אני גם הרבה יותר אופטימית.
אז לא באמת אפשר להגדיר את עצמי בנפרד מחיי העבודה, וזה עוד אחד מהדברים האלה שהשתנו לי וכבר לא מרגש אותי שדברים משתנים. זה נראה לי כבר המצב הקבוע, ששום דבר שאני חושבת הוא לא באמת איזה עיקרון בלתי מנוצח.
עקרונות זה משעמם.
כמו השיחות המעושות האלה מהתיכון של "מה משמעות החיים", כאילו שיש איזה משהו לגלות על העולם ושהוא מורכב ממשהו מעבר לסך האטומים שבו.
סך האטומים שלי פה בסה"כ רוצה שיהיה נעים וטעים וחמים ושלא נלך הרבה לווטרינרים ורופאים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
