את זוכרת שהייתי באה אלייך כל יום שבת? לפעמים גם הייתי ישנה אצלך ...
אני זוכרת פעם אחת שמרוב שאת חולת ניקיון התקלחתי איזה שבע פעמים ביום. היית מביאה
לי ליצ'י, למרות שלא סבלתי לאכול את זה התרגלתי. תמיד היית שואלת אם אני אוהבת את
כל העגילים שיש לי באוזניים ואולי בא לי להוריד כמה. הייתי מנסה גם ללמד אותך איך
משתמשים במחשב , ועוד שנייה השתגעתי כי לא הבנת מה לעזעזל עושים עם העכבר. את
זוכרת סבתא? כנראה שלא ... גם אותי את גם לא זוכרת כל כך עכשיו.
זה התחיל לאט, ההידרדרות שלך. בהתחלה היו סתם טעויות מצחיקות כאלה,
כתבת ברכות ימי הולדת עם שמות לא נכונים, מדי פעם נבלעה לך איזה מילה בעברית. אבל
זה בסדר, את כבר מבוגרת, אפילו אני לפעמים מתבלבלת בשמות.
ואז ... זה התחיל כבר להיות פחות מצחיק. לא הצלחת לתפקד לבד, ומסתבר
שגם לזה יש שם, דמנציה. כמו אלצהיימר רק קצת פחות גרוע, ויש עוד איזה תוספת
פיליפינית בבית, תמיד אמא צחקה ואמרה שגם לה לא יזיק איזה פיליפינית לבית.
תסלחי לי בבקשה שאני כבר לא באה כל יום שבת. אני לא יכולה לראות אותך
כבר ככה, שאת לא רוצה לקום מהמיטה, לא יכולה כבר לדבר בעברית. מסתכלת עלי ואין לך
מושג בכלל שאני הנכדה שלך. והכי גרוע? שאני יודעת שזה לא הסוף. כי אין לזה פיתרון,
אין איזו תרופת סבתא שתרפא אותך. אני פשוט אמשיך לצפות בך מאבדת לאט לאט כל יכולת
בסיסית להתקיים.
אני אוהבת אותך כל כך, הלוואי שהייתי יכולה להגיד לך את זה. אבל.. גם
אם הייתי יכולה, היית עונה לי בחזרה סבתא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
